0

שדה מוקשים

0 תגובות   יום ראשון, 27/3/11, 22:05

''

פעם זו היתה גבעה ירוקה, אחו פורח, עם קצת עצים על קו הרכס. פרחי בר פרחו בה עם תום החורף ומיד עם בוא האביב הקצרצר התאמצו להספיק את מה שהם חייבים לעשות כל שנה, לפרוח, להפרות, להפוך לפרי, לגדל זרעים ולנבול.

היום זה שדה מוקשים. תחת כל סלע וכל רגב מסתתר לו הס פן תעיר, מוקש זעיר. לפעמים זה דווקא מוקש ענק, נגד טנק. והכי פשוט זה המוקש סתם, נגד בן אדם. גם היום הוא פורח עם בוא האביב, העצים והפרחים לא אכפת להם שהכל מתחת ממוקש. הם ממשיכים בשלהם כאילו לא היו דברים מעולם.

אני מכיר אותו טוב, את השדה הזה. אני מיקשתי אותו. חלק מהמקומות אני זוכר. חלק נסחפו עם הזמן. חלק כבר פועלים מעצמם וחלק לא יפעלו לעולם.

אני הולך דווקא בו. ככה החלטתי. אני סולל בו דרך רחבה שנוכל לעבור מצד לצד. שבילים קטנים בין הפרחים. זה השדה שלי. שלך. אין לנו אחר.

המוקשים מתפוצצים מסביבנו ועלינו. זה כואב בחזה וגם בגב וזה לא נעים. זה מתיש. לפרק את המוקשים אני מוכרח. כל יום אחד או שניים לפחות. זה יקח עוד הרבה זמן. אני יודע. וגם בסוף תמיד יהיה שם איזה מוקש שימתין לרגע הלא נכון.

אבל גם אז ישארו המכתשים הפעורים. גם אם יתכסו בפרחים. נדע שהם שם. נרגיש אותם היטב. ועם בוא האביב הם יתכסו שוב במרבד ירוק רענן ופורח, לפחות לחודש אולי חודשיים. עד הקיץ שישחים את העלים ויצהיב את הנוף.

ובכל זאת, זה השדה שלי ושלך, שלנו לנצח.

 

''
 

דרג את התוכן: