עומדת ושפת הבאר ניצבת לה, מקושטת באבניה. הסקרנות מבעבעת, מתקרבת בצעדים חרישיים אל הקצה. האבנים מלטפות את הרגליים. לוקחת נשימה עמוקה ומביטה למטה במבט ספק מפוחד ספק אמיץ. מה כבר מצפה שם? עולם ומלואו.

מהר מאוד מתבהרת התמונה ומתגלה כמהפנטת.

השחור האינסופי נגלה אל מול העיניים, הוא מדהים.

יש בו משהו קסום בחושך הזה.

לפתע אלומה של אור ניצתת לה. מאירה לעברי בצבעים מרהיבים, כאילו קוראת לי לאסוף אותה.

אז אספתי אותה, את אלומת האור הבלתי אפשרית הזאת.

אחזתי בה בשתי ידיים קצת רועדות ואז הנחתי אותה למרגלות הבאר, על ידי.

לקח לה רגע להתרגל למרחב הפתוח שהיא נמצאת בו. היא התחילה לזוז באי נוחות ואז ברגע אחד היא התגלתה, פיה מוארת שכמותה. יושבת לה בשקט ומנערת שאריות אבק מהכנפיים, כאילו כלום. מבחינתה הכל רגיל.

אז גם מבחינתי.

היא הביטה בי בחצי חיוך והנהנה, כאילו מחכה למוצא פי. אז התחלתי, סיפרתי לה על אהבות, אכזבות, כאב ושמחה. על הציפיות ועל החלומות, על מי שהיה, מי שאולי וגם על מי שלא. היא ישבה והקשיבה בעיניים נוצצות, העירה והאירה. אחר כך הפניתי לעברה חצי חיוך והנהנתי, מחכה בשקיקה למוצא פיה. היא סיפרה על החיים בבאר, על האנשים שפגשה. על תככים ומזימות בעולם הפיות, על הקשיים והתסכולים שבדרך ועל גודל הציפיות, אוהו כמה ציפיות. כשסיפרה על האהבה הגדולה שהייתה ועל זאת שהיא מקווה שתמצא, דמעה עסיסית החליקה מזווית עינה הקטנה. אבל בכל זאת שמרה על הניצוץ ועל החיוך, חצי חיוך.

באופן מפתיע, אחרי כמה שעות, נדמה היה לי כי אנחנו די דומות. כי כמו בעולם בני האדם, גם בעולם הפיות יש עליות ומורדות. אפילו התחושות והחוויות כמעט וזהות.

בסוף כמעט נעצמו לי העיניים ולה התעייפו הכנפיים. נפרדנו לשלום בשני חצאי חיוך. היא חזרה אל החושך המסקרן ואני המשכתי את דרכי במרחבים הפתוחים.