ומאז הוא ממשיך לפקוד את מיטתי. אחת ל-. כבר קרוב לשנה.

(זה התחיל בתור (עוד) משימה שנתתי לעצמי. אני אוהבת משימות, הן בדרך כלל מה שמצליח להניע אותי).

הפעם הראשונה היתה קלה. להכניס בחור למיטה זו מטלה די פשוטה אם באמת רוצים. ואני רציתי.

את הקטע של היזיזות איתו כבר היה לי קצת יותר קשה לקלוט. זה לקח כמה שבועות, אני מודה. עד שהבנתי מה אנחנו. מה אני בשבילו. זה דרש ארגון מחדש של החשיבה. היתה מעורבת בחירה מודעת, לנסות גם את הסרט הזה, להיות בסדר עם זה. להיות קול.

ואני בסדר. ממש בסדר.

עובדה, זה נמשך. ולא, אני-לא-רוצה-שום-דבר-מעבר, ולא, אנחנו-לא-מתאהבים, ולא, גם-הוא-לא-רוצה-יותר-ממה-שהוא-מקבל, וכמה-כייף-זה-בלי-הסרטים, וברור-שלשנינו-יש-את-אותן-ציפיות, וממש-אין-שום-לחץ, ורק-צחוקים-וסקס-ממש-טוב.

וכמובן שאני מפנטזת על היום שבו הוא פתאום יגיד 'רוצה', או 'בואי ננסה', או ישאיר איזה מכתב, או יסתכל עלי במבט קצת אחר.

והוא ממשיך לפקוד את מיטתי. אחת ל-. כבר קרוב לשנה.

מגדיר שוב ושוב מחדש מהו נימוס בסיסי. מהו יחס מינימלי. מהו סקס טוב.

אני שואלת את עצמי פעם אחר פעם אם יזיזות 'קרה' כזאת, מנותקת, באמת יכולה להתקיים. אני חוזרת ומשנת את המנטרה: גם-רק-סקס-עדיף-על-אין-סקס.

ובכל זאת.

אולי הפעולה הזאת, שבה אני מכניסה מישהו אחר לתוכי, מאפשרת לו (או מחייבת שהוא) יכנס לתוכי ביותר ממובן אחד. אולי זו המהות של להכניס מישהו לתוכך. אולי אין טעם בכלל להילחם בזה (והאמת - אני מתחילה לקוות שאי-אפשר).