מתוך הספר "מוסיקופיליה- סיפורים על מוזיקה ומוח"\ אוליבר סאקס

מתוך הפרק "מקצב ותנועה" (עמוד 228-239)

המוזיקה יכולה לשמש כמפעילה של מערכת העצבים וכמבטלת עכבות.  

לפני יותר מ 2000 שנה, היפוקרטס כתב על אנשים שנפלו ושברו את ירכם, באותם ימים קדם- כירורכיים היה צורך בחודשים של שכיבה וחבישה לאיחוי העצמות, במקרים כאלה, כך כתב "הדמיון מדוכא, והמטופל אינו זוכר איך לעמוד או ללכת". עם הופעתה של הדמיית המוח התפקודית התברר הבסיס העצבי של "דיכוי" כזה.

הגפה הפגועה עלולה לאבד את מקומה בדימוי הגוף, ושאר היצוג של הגוף מתרחב כדי למלא את המקום שהתפנה. כאשר קורה כדבר הזה, לא רק בלבד שהגפה מאבדת את תפקודה, אלא נראה כאילו היא אינה שייכת עוד לבעליה- כשמזיזים  גפה כזאת מרגישים כאילו מזיזים עצם דומם, צריך להכניס לפעולה מערכת נוספת, וברור כי המוזיקה, יותר מכל דבר אחר, יכולה להתניע מחדש מערכת מוטורית שניזוקה או מעוכבת.

מעבר לתנועות החוזרות ונישנות של ההליכה והריקוד המוזיקה מאפשרת את היכולת לארגן, לעקוב אחר רצפים מסובכים או להחזיק בתודעה נפחיםגדולים של מידע- זה הכוח הנרטיבי או ההיזכרותי של המוזיקה.  המוזיקה יכולה להטביע רצפים ולעשות זאת במקום שצורות ארגון אחרות ( לרבות צורות מילוליות) נכשלות. המוזיקה יכולה לעזור כזיכרון או כסיפר- למעשה כסדרה של פקודות או דרבונים בצורת חרוזים או שיר. הוא הדין בכמה אוטיסטים ובכמה מפגרים קשה, שאינם מסוגלים לבצע רצפים פשוטים מאוד שכוללים 4 או 5 הליכים או תנועות- אבל יכולים במקרים רבים לבצע הייטב את המשימות האלה כשהן מוצגות בפניהם במוזיקה.

התאמה של מילים למוסיקה, במיוחד בחברות קדם אורייניות, ממלאת תפקיד במסורות בעל פה של שירה, סיפור, לתורגיה ותפילה. אפשר לאצור בזיכרון ספרים שלמים- אפשר לדקלם באריכות את האילידיאה והאודיסאה, משום שבדומה לבלדות היו להן מקצב וחריזה. קשה לקבוע כמה מהדקלום תלוי במקצב מוזיקלי וכמה תלוי רק בחריזה מילולית, אבל אין ספק ששני אלה קשורים זה לזה- "rhyme"- חרוז ו- “rhythm” – מקצב, נגזרים שניהם מיוונית ונושאים את המשמעות המשולבת של מידה, תנועה וזרימה. יש צורך בזרם רהוט, במלודיה או בפרוזודיה, כדי להמשיך בדקלום והצורך הזה מאחד את השפה והמוזיקה. ואולי מצוי ביסוד המוצא המשותף שלהן.

שיבוץ מילים, כישורים או רצפים בתוך מלודיה ומשקל הוא סגולה אנושית ייחודית. התועלת שאפשר להפיק מיכולת כזאת לדלות מן הזיכרון כמויות מידע עצומות, במיוחד בתרבות קדם אוריינית, היא בוודאי אחת הסיבות לשגשוג של היכולות המוזיקליות במין שלנו.

כדי לחקור את הזיקה בין מערכות מוטוריות ושמיעתיות מבקשים מנבדקים להקיש בהתאם למנגינה, וכאשר אי אפשר לתת פקודות מילוליות כמו לילדים או לחיות, בודקים אם יש סינכרון ספונטני של תנועה עם פעימה מוזיקלית חיצונית. בכל תרבות יש איזשהי צורה של מוזיקה עם פעימה סדירה, דופק מחזורי שמספק תיאום זמני בין המוזיקאים המבצעים, ומפיק מהמאזינים תגובה מוטורית מסונכרנת. החיבור הזה של  מערכות שמע ומערכות מוטוריות נראה אוניברסלי אצל בני אדם, ומתגלה ספונטנית בשלב מוקדםבחיים. ואין אפילו תיאור אחיד של חיה שאולפה לתופף, לנקר או לנוע בסינכרון עם פעימה שמיעתית.

צוות המדענים: צ'ן, זאטורה ופניון, חקרו במונטריאול יכולות של בני אדם להבחין במקצב, לעקוב אחר פעימה, והשתמשו בהדמיית מוח תפקודית כדי להמחיש איך יכולת זו משתקפת במוח. שלא  במפתיע, הם מצאו הפעלה של הקורטקס המוטורי ושל מערכות תת- קורטיקליות בגרעיני הבסיס ובמוחון בזמן שהנבדקים נקשו או עשו תנועות אחרות בתגובה למוזיקה.

הממצא המרשים ביותר שלהם סיפר שכאשר מאזינים למוזיקה או מדמיינים אותה, אפילו בלי שום תנועה גלויה, או שמירה על מקצב, ההאזנה והעלאה בדמיון מפעילים גם הם את הקורטקס המוטורי ומערכות מוטוריות תתקורטיקליות. מסתבר  כי העלאה  בדמיון של מוזיקה, של מקצב, יכולה להיות חזקה מבחינה עצבית, כמו האזנה בפועל. צ'ן ועמיתיה מצאו שהיכולת לשמור  על קצב גם בצורה ממשית וגם בצורה מדומיינת, תלויה באינטרקציות בין הקורטקס השמיעתי לבין הקורטקס הקדם מוטורי הגבי- וכי חיבור תפקודי כזה בין האזורים הקורטיקליים האלה מתקיים רק במוח האנושי. חשיבות מכרעת נודעת לכך שהפעולות החישתיות והמוטוריות האלה משולבות אלו באלו בדייקנות.

מלוני קיניסון, ספורטאית ורופאה מספרת: במשך כמה שנים השתתפתי בתחרויות אופניים ותמיד התעניינתי במבחן הזמן האינדיווידואלי, אירוע שמציב את הרוכב מול השעון בלבד. המאמץ הנדרש כדי להצטיין באיריוע הזה הוא קשה במיוחד. אני מרבה להאזין למוזיקה תוך כדי האימון, ובשלב מוקדם שמתי לב לכך שכמה קטעי מוזיקה ממריצים במיוחד ומספקים השראה למאמץ ברמה גבוהה. יום אחד,בשלבים המוקדמים של אירוע מבחן זמן חשוב, התנגנו בראשי כמה תיבות הפתיחה "אורפיאוס בשאול" מאת אופנבך.. "זה היה נפלא- זה דירבן את הביצוע שלי, יישב את הקדנצה שלי בדיוק בטמפו הנכון וסינכרן את המאמצים הגופניים שלי עם הנשימה שלי. הזמן קרס. הייתי באמת בתוך הסיפור, ובפעם הראשונה בחיי הצטערתי לראות את קו הסיום".

העובדה ש" מקצב" – במובן המיוחד הזה של שילוב תנועה וצליל- מופיע ספונטנית אצל ילדים, אבל לא אצל שום פרימאט אחר, מעוררת מחשבה על מוצאו הפילוגנטי. פעמים רבות נטען שהמוזיקה לא התפתחה לחוד אלה הופיעה כתוצר לוואי של יכולות אחרות שיש להן משמעות אדפטיבית ברורה כמו הדיבור.  האם הדיבור קדם למעשה למוזיקה (כפי שטוען סטיבן פינקר), האם הזימרה קדמה לדיבור (כפי שדרווין חשב)\ או ששניהם התפתחו בו זמנית (כפי שמציע מיתן mithen).

"מקצב מוזיקלי, עם הדופק הסדיר שלו, שונה מאוד מההברות המודגשות הלא סדירות של הדיבור . סביר להניח שהמקצב המוזיקלי התפתח בניפרד מהדיבור. " (חוקר בשם פטאל).

"יש ודאי נטייה אוניברסלית ולא מודעת לכפות מקצב אפילו לשמע סידרה של צלילים זהים במרווחים קבועים" חוקר המוח והמתופף הנלהב ג'ון איוורסון (john iversen) מציע לכך הסבר : "אנו נוטים לשמוע צליל של שעון דיגטלי למשל, כ" טיק- טוק- טיק"- על אף שהצליל הוא למעשה "טיק-טיק- טיק". לכל מי שנחשף לרעש של ממטרות למשל הייתה סביר להניח חוויה דומה.

לפעמים מתקבל הרושם שהתקתוקים של הממטרות מתארגנים במקצב של שלשות דמויות ואלס, ולפעמים בקבוצות של  ארבעה או חמישה. נראה  כאילו המוח חייב לכפות דפוס משל עצמו, גם אם אין בנמצא דפוס אובייקטיבי. אנו נוטים להוסיף מלודיה לרעשים מכניים או לשמוע את המלודיות ברעשים אלה. אנשים שיש להם הזיות מוזקיליות מספרים שאצליהם צלילים קצביים אלמנטריים הופכים לשירים. התודעה נותנת "משמעות" למה שאלמלא כן היה תנועה או צליל חסרי משמעות.

אנתוני סטור מדגיש בספרו music  and mind   , כי  המוזיקה ממלאת בכל החברות פונקציה קולקטיבית וקהילתית לחבר אנשים ביחד. אנשים רוקדים ושרים יחד בכל התרבויות וקל לתאר אותם רוקדים ושרים ביחד סביב המדורה לפני מאה אלף שנה. התפקוד הקדמוני הזה של המוזיקה אבד במידה מסוימת היום כשיש לנו מעמד מיוחד של מלחינים ואמנים מבצעים, וכל השאר מסתפקים לא פעם בהאזנה פאסיבית. אנחנו צריכים ללכת לקונצרט או למקום תפילה, לפסטיבל מוזיקלי כדי לחוות מחדש את המוזיקה כפעילות חברתית, כדי לשוב אל ההתרגשות הקולקטיבית שבחיבור הקולקטיבי של המוזיקה. בסיטואציה כזאת, המוזיקה היא חוויה משותפת ומשתפת, ונראה שבמובן מסוים יש "חיבור" ממשי "קשר נישואין", של מערכות עצבים.

החיבור מושג באמצעות המקצב- שהוא לא רק נשמע, אלא גם מופנם, בצורה זהה, בכל הנוכחים. המקצב הופך את הנוכחים למשתתפים, הופך את ההאזנה לפעילה למוטורית ומסנכרן את המוחות ואת התודעות (וגם את ה "לבבות" כיוון שהמוזיקה חדורה תמיד באמוציה) של כל המשתתפים. קשה להישאר מנותק, להתנגד למשיכה לתוך קצב הזמרה או הריקוד.

כוחו של המקצב, שכמעט ואין לעמוד בפניו, ניכר בהרבה הקשרים אחרים: במצעד הוא משמש לליכוד ותיאום של התנועה וגם כדי לעורר התרגשות קולקטיבית ואולי צבאית. אנו רואים זאת בשירי עבודה מכל הסוגים- שירים קצביים שנולדו מן הסתם בראשית החקלאות, כאשר הקבוצה נדרשה למאמץ משותף ומתואם כדי לבצע את העבודה.

המקצב ויכולתו ללכוד תנועה (ובמקרים רבים אמוציה ), כוחו "להניע" אנשים, מילאו ודאי תפקיד תרבותי וכלכלי מכריע באבולוציה האנושית, קירבו אנשים זה לזה, יצרו תחושה קולקטיבית וקהילתית.

ספרים מומלצים שמוזכרים בפרק זה:

Music and mind אנתוני סטורי

Gilbert rouger- music and trance

The dance of life- דן בהן

Mickey  hear- planet drum, drumming at the edge of magic