זו השאלה שנשאלו 45 אלף אירופאים בסקר שנערך בשנת 2005. בין התשובות המתבקשות היו כמובן ANGELS  של רובין וויליאמס, MY WAY של פרנק סינטרה, STAIRWAY TO HEAVEN של לד זפלין ועוד. אחת התשובות היותר מעניינות היתה בחירתם של הנשאלים הבריטיים והסיפור המסקרן שמאחורי השיר.

הסיפור שמאחורי השיר המדובר מתחיל עם סיום מלחמת העולם השנייה. בריטניה של אותם השנים היתה כעיי חורבות, הבליץ הגרמני החריב את לונדון כמובן, אך לא פחות מכך ערי תעשייה מרכזיות כליברפול ומנצ'סטר. בריטניה שבשנות המלחמה הראשונות התמודדה כמעט לבדה מול מכונת המלחמה הנאצית לוותה סכומי כסף עצומים בעיקר מארצות הברית והחוב הלאומי שולם במלואו רק כעבור יותר מ60 שנים בשנת 2007. בדיוק כמו בישראל גם באימפריה הונהג הצנע ואזרחי הממלכה קבלו תלושי מזון כתוצאה מהמחסור בו. מי שהיתה עד לא מזמן מעצמת על החולשת על 40% מהעולם המיושב הפכה למדינה ענייה המתפרקת מנכסיה הקולוניאליים בדמות הודו הענקית וכמובן גם המנדט בפלשתינה.

כל אלו הביאו לכך שהגבולות הנוקשים בין המעמדות בחברות הבריטיים הטשטשו. מוקדי הכוח הישנים קרי הדרום החקלאי האריסטוקרטי פינה מקומו לערי הפועלים של הצפון המתועש. "אנגליה של המלכה" ששלטה באמפריה הבריטית אבדה מכוחה יחד עם אבדנה של האמפריה וכוחות חדשים וצעירים החלו לצבור עצמה. כוחות שהגיעו ממה שהיה עד אז שולי החברה האנגלית, כוחות שהיו דרושים בכדי לשקם את המדינה הענייה וכלכלתה הנמצאת בשפל.

הכוחות החדשים הללו, השינוי במוקדי הכוח בחברה הבריטית לא התבטא רק באספקט הכלכלי אלא גם בזה התרבותי. אחת הדוגמאות הנפלאות לאותו שינוי היא כמובן הלהקה המצליחה ביותר בתולדות המוזיקה הפופולארית – הביטלס – חבורה של צעירים שהגיחו מעיר הנמל והתעשיה הצפונית ליברפול וכבשו תחילה את אנגליה ומאוחר יותר את העולם כולו. דוגמא נפלאה אחרת וחשובה לא פחות מגיעה מתחום הבידור  וכוונתי כמובן למונטי פייטון.

6 בחורים צעירים המייצגים פנים שונות שאף אחת מהן איננה המינסטרים הבריטי. טרי ג'ונס הוולשי , גראהם צ'אפמן ההומוסקסואל, טרי גיליאם האמריקאי, אריק איידל ומייקל פאלין מצפונה של המדינה וג'ון קליז, אמנם דרומי אך כזה שחש עצמו תמיד כאאוטסיידר בשל מימדי גופו החריגים. כולם חברו יחדיו בכדי ליצור את "הקרקס המעופף של מונטי פייטון" תכנית ששודרה בBBC והיתה שונה מכל מה שהיה מקובל עד אז בעולם הבידור הבריטי ובכלל.

הם הביאו לעולם את הנונסנס שהיום הפך לסטאנדרט, שילבו קטעי אנמציה, בחנו את גבולות הפואנטה שהיתה הכרחית בהומור עד אז (זכורה במיוחד דמותו של הקולונל שהפסיק את המערכונים באמצעם בטענה שהם עברו את גבול הטעם הטוב). הם עסקו באורח החיים הבריטי, לעגו למעמדות הגבוהים, העלו קטעים סאטיריים טעונים מבחינה פוליטית ונהנו לשחוט פרות קדושות. כאשר פנו לקולנוע החליטו להתמודד עם הפרה הקדושה ביותר  הלא היא כמובן – ישו.

מול אותם כוחות צעירים ופורצי דרך וכתגובה להם קמו גם קולות אחרים. אחד המוכרים שבהם היה ה NATIONWIDE FESTIVAL OF LIGHT, תנועה שהוקמה על ידי נוצרים בריטיים נגד החברה המתירנית של סוף שנות ה60 ולאחריהן. בין הפעולות שנקטו היו היתה הפעלת לחץ על אמצעי התקשורת נגד הצגת סקס, אלימות ופגיעה בדת.  אחת הדמויות הבולטות באותה תנועה היתה מרי וויטהאוס. אותה וויטהאוס תבעה בשנת 1976 את GUY NEWS, עיתון הומוסקסואלי שפרסם שיר הקרוי THE LOVE THAT DARES TO SPEAK ITS NAME מאת JAMES KIRKUP. השיר מתאר קצין רומאי המקיים יחסי מין הומוסקסואלים עם ישו ואף מרומז בשיר כי לישו היו יחסים שכאלו גם עם גברים נוספים קודם לכן. בית המשפט פסק כי העיתון ועורכו ישלמו קנס של כמה אלפי פאונד ואף ניתן לעורך עונש 9 חודשי מאסר על תנאי שבוטל מאוחר יותר. כאשר מונטי פייטון מחליטים ב1978 להפיק את הסרט "בריאן כוכב עליון" שהוא פרודיה על חיי ישו, ברור להם כי הם עלולים להתבע משפטית.

החברה שהיתה אמורה לממן את הפקת הסרט בסך 3 מליון פאונד לערך היתה EMI, מנהל החברה ברנרד דלפונט, קתולי באמונתו, היה המום כשגילה את תוכנו של הסרט וככל הנראה גם חשש מתגובתם של אותם גורמים שמרניים שהחלו להפעיל לחצים מלחצים שונים. דלפונט נסוג מתמיכתו בסרט וחברי מונטי פייטון מצאו עצמם מול שוקת שבורה. מי שהציל את המצב היה לא אחר מאשר ג'ורג' הריסון מהביטלס שהיה גם חברו הטוב של אריק איידל אחד מחברי מונטי פייטון. הריסון שאהב את פייטון בכלל ואת התסריט בפרט קיבל החלטה אמיצה למשכן את ביתו ומשרד שהחזיק בלונדון במה שזכה לכינוי – כרטיס הקולנוע היקר בהיסטוריה.

הסרט עלה על האקרנים ב1979, כצפוי הוא עורר גל מחאה בבריטניה, ארצות הברית ומקומות נוספים. כצפוי, חלק מהלחצים שהופעלו נשאו פרי והוא נאסר להקרנה במספר מקומות. בנוסף, נערכו עימותים טלביזיונים בהם הגנו חברי הלהקה על יצירתם הקולנועית ובאופן לא פחות צפוי ההד התקשורתי שרת היטב את הצלחת הסרט. הסצנה שעוררה יותר מכל את חמתם של האירגונים השמרניים היתה כמובן סצנת הסיום בה נצלב בריאן יחד עם עוד כמה אנשים וכולם יחדיו שרים את השיר הנפלא ALWAYS LOOK ON THE BRIGHT SIDE OF LIFE, שיר שכאמור זכה במקום השלישי בסקר בו נשאלו אלפי בריטים "איזה שיר היית רוצה שינגנו בהלוויה שלך?"