כותרות TheMarker >
    ';

    מהלך שיווקי

    מוצרים, צרכנים ומה שבינהם

    ארכיון

    העתיד של העיתונות הכתובה

    13 תגובות   יום שלישי, 29/3/11, 10:59

    האינטרנט הוא העתיד והמהלך האחרון של הניו יורק טיימס מסמן כיצד לעשות את זה בצורה חכמה

     

    השבוע התחיל הניו יורק טיימס, העיתון המשפיע בעולם, לגבות כסף על תוכן בערוצים הדיגיטליים. מדובר בהמשך למגמה שאימצו בשנים האחרונות עיתונים בולטים כמו הטיימס, וול סטריט ג'ורנל, מגזינים כמו האקונומיסט, וכו'. מה שיפה בתוכנית החדשה היא המודל החכם שהעיתון אימץ במטרה לענות על המורכבות של הפצת תוכן בעידן המודרני.

    גביית תשלום על תוכן באינטרנט היתה, זה מכבר, רק שאלה של זמן. בשנים האחרונות חלה ירידה בקריאה של עיתונות מודפסת (למעט עיתונים המחולקים חינם) והמאסה הגדולה של הקוראים מעדיפים להחשף לחדשות בערוצים הדיגיטלים. בו בזמן, ההכנסות מפרסום בערוצים הדיגיטליים אינן מצליחות לכסות על הירידה בהכנסות מהפרינט וגורמות לארגוני חדשות להקלע, בצורה סדרתית, למשברים כלכליים ולפשיטות רגל.

    הבעיה היתה שהלקוח התרגל לקבל את המידע הזה חינם ושינוי הקונספציה הפחיד מנהלים בתעשיה. ניסיונות בוסר שנעשו לפני שלוש וארבע שנים הסתיימו, בדרך כלל, בכשלון והשאירו את התעשיה במצב המתנה.

    אבל הסיטואציה הזו השתנתה. ניתוח הרגלי הצריכה של קהלים שונים מראה בבירור כי עבור רבים מהם - הערוצים הדיגיטלים הם דרך הצריכה המרכזית של חדשות ולא הנוספת. נוסף לכך, פלטפורמות הצריכה החדשות, ובכללם הסמטרפון והטבלט, הפכו את הערוצים הללו לעדיפים על פני העיתון שכן הם תמיד נמצאים עם הלקוח ומספקים עדכון שוטף ללא מאמץ. בנקודה הזו, הבינו במערכות העיתונים, יש כבר מאסה קריטית של לקוחות שיהיו מוכנים לשלם.

    אבל הדרך שבה לקוחות צורכים תוכן חייבה את העיתון למהלך חכם ומדוייק במטרה שלא להיפגע. הסיבה לכך היא שרבים מהם אינם גולשים באופן ישיר לאתר העיתון, אלא מגיעים לתוכן בעקבות לחיצה על תוצאות חיפוש, בעקבות פרסום באתרי תוכן מישניים (למשל, הפטינגון פוסט) או באמצעות לינקים המופיעים במסגרות חברתיות כמו פייסבוק או טוויטר. במצב כזה, אם העיתון לא יספק את האייטם, הוא יפגע לא רק בלקוח אלא בעיקר בגורם המפנה ועלול להוביל את אלה להעדיף הפניה למקורות תוכן חליפיים.

    התוצאה היא מודל חכם שהעיתון פיתח במטרה לתת מענה למורכבות הזו. במסגרת המודל, העיתון מאפשר לקרוא עשרים כתבות בחודש חינם. לאחר שהלקוח יעבור את המכסה, הוא יתבקש להרשם לאחת מתוכניות המנויים. אם לא ירשם, יוכל להמשיך לצפות בתוכן הנמצא בעמוד הראשי אולם לא להכנס לכתבות עצמן.

    לקוחות שיגיעו ממנועי חיפוש מובילים - כמו גוגל, בינג, יאהו או AOL - יוכלו לקרוא חמש כתבות נוספות מדי יום. מי שיעדיף לקרוא את העיתון במסגרות חברתיות (למשל פייסבוק טוויטר) או באתרי תוכן אחרים, יוכל להמשיך ולקרוא את המידע ללא הגבלה. העובדה הזו מעידה על החשיבות העצומה שהעיתון מספק לערוצי הפצה אלה ועל הזהירות הרבה שהוא נוקט בהתיחסות אליהם.

    מי שיבחר לעשות מנוי, יגלה את מה שכולנו כבר מבינים – הפלטפורמה הניידת היא המסר. העיתון בחר לבצע בידול בין פלטפורמות אלה מתוך הבנה כי הן מספקות ללקוח ערך מוסף אדיר שהוא יהיה מוכן לשלם בשבילו. כך, למשל, מנוי לאתר אינטרנט ולאפליקציה של סמראטפון עולה 15 דולר לארבעה שבועות ; מנוי לאתר אינטרנט ולאפליקציה של טבלט עולה 20 דולר לארבעה שבועות ; ומנוי לכל שלושת הפלטפורמות יעלה 35 דולר לארבעה שבועות.

    השאלה, כמובן, היא מה יקרה עכשיו. הצלחה של המהלך תייצר טריגר שישטוף את התעשייה כולה ויזרים לה חמצן כלכלי שכה דרוש לה. היא גם תסמן את הדרך החדשה של עשה ואל תעשה שתנחה גורמי תוכן רבים בשנים הקרובות. על כשלון אף אחד לא רוצה להתחיל לחשוב, שכן הוא עשוי לשנות את עולם העיתונות המוכר לנו. וכל מה שנשאר לנו עכשיו זה להתחיל להכין את הארנקים.

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/4/11 20:59:
      הייתי רוצא לדעת איך משלבים שתי תמונות . איך לפתוח סרטים
        2/4/11 00:20:

      אוי, קפה דה-מאכער... מה יהיה איתך.

      הנה הלינק שוב

        2/4/11 00:17:
      אני לא מבין בזה, רק טיפה מעודכן. ראיתי התייחסויות בטוויטר, ומסתבר שזה אפילו יותר פשוט משחשבתי, ויש יותר משיטה אחת. הנה דוגמא אחת מני רבות מחיפוש בגוגל: new york times paywall hack http://mashable.com/2011/03/28/how-to-bypass-new-york-times-paywall/
        31/3/11 22:06:

      צטט: מרמיט 2011-03-31 15:04:46

      לא הכותב, ולא אף אחד מהמגיבים, לא התייחס לעובדה שחומת-התשלום של הני"ט נפרצה תוך ימים ספורים, בעזרת האק שכולל שלוש שורות ג'אווה סקריפט. *זה* העתיד של התוכן בתשלום ברשת.

       

       

      נראה לי שאתה מבין בזה, אז אולי תפרט קצת: מתי, מי ההאקר, מה הנזק וכו?

       

        31/3/11 15:04:
      לא הכותב, ולא אף אחד מהמגיבים, לא התייחס לעובדה שחומת-התשלום של הני"ט נפרצה תוך ימים ספורים, בעזרת האק שכולל שלוש שורות ג'אווה סקריפט. *זה* העתיד של התוכן בתשלום ברשת.
        30/3/11 20:21:
      כן, מאוד הגיוני שאנשים ישלמו פחות או יותר את עלות האינטרנט החודשית שלהם כדי לקרוא את הניו יורק טיימס... (: יופי של פתרון כלכלי לבעיית המדיה האינטרנטית. יעבוד פיצוץ.
        30/3/11 14:50:
      וככה הגלגל עלול לחזור לעיתונות ממומנת מטעם [מפלגות, ממשל, שלטונות], שתשחק אותה באתרים חינמיים. מיליארד סינים לא טועים...
        30/3/11 12:20:
      המהפכה שעוברת כרגע על עולם התקשורת מזכירה את המהפכה שנגרמה בעקבות המצאת הדפוס והמצאת המנשר. המנשר (פמפלט) היה בעצם אמצעי להעביר למסות של אנשים מידע. זו היתה ראשית העיתונות וזה היה המקור לעיתונים העצמאיים שהחלו לפרוח באותם ימים. הכותבים דברו מדם לבם ולא בגלל שהיו שם פרסומות שיכלו לגרום להם לצנזר את עצמם (שהרי פרסומת היא מקור המימון העיקרי של המדיה הפרטית ומי שמתפרנס ממנה לא רוצה "להרגיז" אותה). בתנאים כאלה כל אחד דיבר אותנטית. ללא אילוץ כלכלי. אבל הדברים השתנו כשנכנסה הפרסומת כפי שרמזתי למעלה. מה שקורה היום בעולם העיתונות כשאנשים יתבקשו לשלם סכום מסוים עבור מידע נראה לי כפשרה טובה כי היא מאפשרת למוען לא להיות תלוי בלעדית בפרסומות. אבל אולי אני טועה. ימים יגידו.
        30/3/11 06:03:
      פוסט מעניין על מהלך מעניין. כדאי להזכיר את מה שג'רון לאנייר (אחד מהדמויות המרכזיות בחזון וביוזמה של האינטרנט) אומר בספרו ובראיון לכלכליסט (שאינני מוצא הפניה אלי כרגע). במלים שלי, הוא סבור שמידע חינמי הוא (או נוטה להפוך ל-) מידע רדוד, חובבני, שאינו מספק, בסיכומו של חשבון, את ספקיו ואת צרכניו. הרעיון הזה - פרובוקטיבי ומעורר מחשבה - כל כך מנוגד לאינטואיציה, לחזון, לתרבות, ולכוונות של מייסדי הרשת ומתכנניה (ולאנייר, וגם אני הקטן, שעבדתי איתו פעם, בשנות השמונים, על "מדיה לא-ליניארית", ביניהם) שלוקח לי זמן לנסות ולחשוב עליו.....
        29/3/11 20:56:

      האם מישהו ניסה לגבות תשלום סמלי, נאמר בשווי שקל, ברשתות חברתיות?

       

      הרי אנשים באים לכאן כדי לשתף זה את זה בתכניהם. נותנים על מנת לקבל.

       

      האם תשלום של שקל לחודש מכל גולש באתר לא יקל על תחזוקת אתר שכזה?

        29/3/11 16:38:

      הקונספט הזה ייכשל, גם הפעם.

       

      הנסיון של עיתונים באינטרנט לעשות כסף כמו מהדפוס, דומה לנסיון לתדלק מכונית באמצעות חציר רק כי ככה היו מתדלקים סוסים וגמלים.


        

      היועצים של המדיה המודפסת נוהגים להמציא לגרסה הדיגיטלית של העיתונות המודפסת מודלים עסקיים חדשים, ושגויים.

      בניו יורק טיימס יש מחלקת אינטרנט מפוארת. האנשים שמנהלים שם את הדיגיטל - מהמוכשרים שבתעשייה. המשאבים העומדים לרשותם, הם חלומו של כל סטארט אפ ממש. גם ההנהלה המתחדשת הרבה יותר אינטרנט-אוריינטיד מהקודמים.

      בזכות הכשרונות והמשאבים המעולים הללו הם מגיעים רחוק, ובסך הכל טועים בדרך.

      הניו יורק טיימס שוגה כשהוא מאפשר לגוגל לפרנס אותו במודעות. הם לא קונים בזה חמצן אלא גלולה להתאבדות עצמית.

      הניו יורק טיימס שוגה כשהוא מנסה למכור את התכנים (המשובחים) שלו במקום להבין יותר את המימד השלישי של המודל העסקי האינטרנטי (לצד התוכן האיכותי ומדד כמויות הגולשים).

      אבל זו תהיה שגיאה להמשיך לכתוב מבלי לראות שטרות של דולרים יוצאים מהמסך על כל מילה שיש לי לכתוב בנושא הזה...

       

        29/3/11 15:58:
      או שכולנו נלך לקרוא חדשות באתרים חינמיים אחרים וכך יאלצו העיתונים האלה לחפש מודלים אחרים להכנסות. מצד שני, את תומס פרידמן, פול קרוגמן וכו' אפשר לקרוא רק בנ.י. טיימס, כך שאולי בכל זאת זה יעבוד.
        29/3/11 14:09:

      אכן מודל מורכב ועל פניו, חכם.
      מעניין מתי זה יגיע לארץ.