"מה שבא בקלות באותה הקלות יעלם"

ומה שבא בקושי באותו הקושי יגמר?

אני ממש מקווה שמה שאני עובדת עליו עכשיו לא יעלם בקלות. אני משקיעה דם יזע והרבה דמעות.

נכנסתי בעניים פקוחות לעסק קשה. בחרתי להגשים את החלום שלי ואת האהבה הגדולה שלי למוזיקה.

כשבחרתי בשינוי הקרירה ידעתי שאני מתחילה מאפס, ידעתי שתעשיית המוזיקה קשה מקשה ומלאה באנשים שבדיוק כמוני רצים/הולכים/צולעים בדרך הלעיתים סיזיפית . ידעתי שכמוני מפיקים/אמרגנים/מנהלי אומנים יש מאות, ורק מעטים בונים מזה קרירה והכנסה קבועה. ידעתי שתעשיית המוזיקה על סף פשיטת רגל יד ואוזן, שזה לא כמו שום דבר אחר שאני מכירה כי או שהקהל אוהב מגיע וקונה או שלא. ידעתי את כל זה ועדיין לא הצלחתי לבחור אחרת. האהבה הזאת האובססיה הזאת למוזיקה ולאחורי הקלעים צרובה לי בD.N.A. זה כמו בקיבוץ- לא חשוב איזה שביל אני אקח אני תמיד אגיע לחדר האוכל... ולפעמים הוא יהיה סגור.

את "צנזורה" פגשתי בקפה המקומי שלי בעיר העתיקה בבאר שבע, ישבנו שולחן לצד שולחן עוד לפני שקפצתי למים העמוקים. בין שיחות על דא ועל הא הם סיפרו על מה שמפריד בינהם לבין האלבום. "אנחנו צריכים איזה נאצי שיעיף אותנו קדימה" אמר המתופף תוך כדי לגימת אספרסו של בוקר. אני יכולה להיות אחלה נאצית כשאני רוצה אמרתי לעצמי, חודש אחר כך שמעתי אותם בפסטיבל מקומי. התאהבתי. חודשיים אחר כך ישבנו בישיבת להקה ראשונה. 

תוך כדי עבודה איתם גיליתי דברים חדשים, כמה קשה לקבוע הופעה ללהקה מצויינת שאף אחד לא מכיר. זה כמו בהיי טק עד שאין לך נסיון אף אחד לא יעסיק אותך. ואיך יהיה לנו קהל אם אי אפשר לקבוע הופעות.  כמה הפלייליסט בגלגל"צ קשה לחדירה. בעיקר למדתי שהדברים היחידים שמפרידים ביני לבן ההצלחה/פריצת תודעה הם חוסר סבלנות ויאוש.

אני מוצאת את עצמי בסוף היום עייפה ורצוצה (אחרי משמרת בוקר של הday job המסריח שמעניק לי משכורת רעב, ושעות עבודה ללהקה שכרגע עוד לא מביאה תשואה) שואלת את עצמי למה אני צריכה את זה? למה נכנסתי? האם אני בטוחה שזאת הבחירה שאיתה אני רוצה להמשיך? ואיך שהוא כל בוקר אני קמה עם אותו הרצון אותו החלום ואותה תשוקה שבוערת.  אני כותבת שורות אלה כדי להזכיר לעצמי שהיאוש הוא חלק משגרת היום אבל הוא לא יכתיב לי את המשך העשייה.

ואתם מוזמנים להיכנס לערוץ יוטיוב החדש של הלהקה. http://www.youtube.com/user/Tsenzura

ובקרוב תשמעו אותם באיצטדיון הקרוב לביתכם.