אלי בוחבוט יש לו אהבה,

אבל לנו זה לא חשוב,

אלי נהג,

הוא רגיל לשמוע את צמד המילים "מי פנוי ב....."

וחדשות,הוא רגיל לשמוע חדשות,

ברור שלאלי יש טחורים,

אבל יותר מפריעה לו בחיים האלה,

האנשים שמידי יום נושאים איתו,

פדופילים ונרקומנים,סטודנטים ונשים במחזור,

כמה שאלי לא אוהב אותם,

כמה שהוא היה רוצה לדרוס אותם,עם המונית שעוד מאט הולך לה הרדיאטור,

(-ראובן,ראובן אתה בא לאכול?

-רגע מאמי ,אני בא,רגע....)

מונית צהובה,חייו הגדולים של אלי,

במונית שלו נגמרות לו השנים,

ואלי מביט ברמזור ומגרד בביצים,

וחושב,

אולי,

אך אולי,

בשנה הבאה באילת הבנויה,

בקומה אחרונה,

עם אישה רוסיה יפה,

אבל אלי,בחור בעל זקן עוקצני,

אלי בוחבוט, נולד בתוך פיתה עם הפלאפל,

וכמה שהוא לא ינסה להיות סושי,

תמיד ימלאו אותו בטחינה,

ורק בגלל זה,הוא הולך לדרוס,

ממש.........ממש אחרי הצומת ההיא,

שם,אחרי התחנה ,

ילד אתיופי,

ממרכז הקליטה,בקרית ים,

ים,

הים,

אלי ...................הים,

לא לבכות אלי,

מספיק,לא צריך,

רק הרישיון,

זה המחיר שאתה תשלם,

תמורת חיים שחורים,

תמורת דם שחור,

ואתה ,

תבין רק דבר אחד,

זו לא חוכמה לכתוב את מה שאף אחד לא מבין,

אבל זה לא חשוב לך אלי בוחבוט,

אתה הרי בקושי חושב עכשיו.