לפעמים יש מין עצבות כזאת שיושבת לך בחזה ולא הולכת. היא מתפשטת בגוף כמו זרם חשמלי, כמו עננה רדיואקטיבית, מזהמת כל מה שנקרה בדרכה.

לפעמים החיים נראים יותר חסרי משמעות מבדרך כלל. כל כך חסרי משמעות, שאתה מתקשה להרים את עצמך מהמיטה ולהמשיך להתמיד בדרך. מתקשה לקום ולהנות מהרגע, כי כל כך ברור שהרגע חולף.

לפעמים, אתה חושב על זה בעצם שכל מה שיש לך זה הרגע, שזה הרבה, אבל אחר כך זה יהיה קודם במקום עכשיו, ויהיה לך עכשיו חדש, שהוא אחר כך, וזה כל מה שיהיה לך, ואז נדמה שבעצם כרגע אין לך כלום, שזה הרבה. העדר כל דבר, זה גם משהו.

לפעמים אתה מבין שלחיות זה כואב. אם לא לך, למישהו אחר. ואז אתה מבין שלמרות שלמישהו אחד כואב, למישהו אחר מאושר. למישהו אחד נשבר הלב, ומישהו אחר מרגיש שהוא מצא את החתיכה החסרה בפאזל של הלב שלו. ואז אתה חושב על זה שזה לא באמת משנה, ושלפחות אתה חושב על הרגשות.

לפעמים אתה חושב שלחשוב זה לא כ"כ טוב, ואולי היה עדיף אם לא היית חושב. ואז אתה חושב שאולי אם לא היית חושב, אולי לא היית קיים. או לפחות לא היית יכול להיות בטוח שאתה קיים. לפעמים אתה לא חושב.

ולפעמים אתה מרגיש. לבד.