כבר שנים שאני יוצא לטייל עם שמיל בדיוק בשבע וחצי, לא דקה אחרי, ורואה את הכלב עובר לידי. זה כלב שחור, מרופט, מדובלל, אבל הוא מרחרח אותי כל פעם כאילו זו הפעם הראשונה שאנחנו מתראים.
אני מלטף אותו, מגרד לו מאחורי האוזן. הוא שולף את הלשון הוורודה שלו. אני מת על זה שהוא עושה את זה.
אני חושב שהפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה כשהבחור ממספר 17 עוד ניסה להחזיק אותו. הוא היה סוחב אותו לאורך הרחוב, מנסה לגרור אותו לפארק בכוח. והוא תמיד היה מתעקש ומושך אל שמיל ואליי. לא אל שמיל, בעצם. הוא אף פעם לא ממש התעניין בשמיל.
אז הוא נראה לי מכוער נורא. לא הבנתי איך, איך כלב יכול להיות מכוער בכלל, אבל זו המילה שעלתה בי. ראיתי את האף השחור שלו והלשון הוורודה שלו והחלטתי שהוא מכוער. אבל כשהזזתי לו את הפרווה מהעיניים הן נראו לי יפות.
הוא לא נשאר קשור לעוד הרבה זמן. לבחור מ-17 לא הייתה סבלנות. הוא שחרר אותו בפארק, והכלב לא חזר אליו. נראה לי שהם החליטו ביניהם שככה הכי טוב.
אבל המשכתי לראות אותו בכל מיני מקומות. לפעמים משוטט בפארק, לפעמים יוצא מאיזו חצר של אוכל לחתולים. שמיל ואני היינו פוגשים אותו באופן קבוע בכל טיול.
כשדנה ושמיל היו יוצאים, בערב בדרך כלל, הם לא היו פוגשים אותו. האמת היא שידעתי את זה לפני ששאלתי אותה. הוא לא חיפש את שמיל.
וכשדנה הפסיקה לצאת אתו בכלל ועברה לצאת עם כלבים אחרים הייתי פוגש אותו גם בערב. גם בלילות כששמיל ואני היינו יוצאים לאיזו גיחה בסופר. לא הייתה דרך להימלט ממנו, וזה לא שניסיתי.
הכלב הזה לא נבח ולא נשך. חוץ מפעם אחת. שבע וחצי, שמיל ואני עומדים במעבר החצייה ומחכים שאיזו מכונית תעשה לנו טובה ותעצור. ופתאום הוא מגיע, עומד מולנו בכניסה לפארק מסתכל עלי במבט הרגיל שלו. ופתאום הוא מזיז את המבט לכיוון של שמיל. חצי סנטימטר עושה את ההבדל. והוא מרים את הראש למעלה ונובח נביחה אחת, קצרה.
שמיל רץ אליו. הג'יפ לא ראה אותו.
כבר שנים שאני יוצא לטייל עם שמיל בדיוק בשבע וחצי, לא דקה אחריי, ורואה את הכלב עובר לידי. עכשיו אני בטוח לגמרי שהוא בא לרחרח אותי.