קוראים לו אריק, או מתי, או ניר. באמת. לפעמים יש לו מין שם סטנדרטי כזה, לא תמיד הזוי. אבל זה תמיד יהיה השם הכי מעצבן שתצליח לחשוב עליו.

ראית אותו פעמיים בחיים, מקסימום. אולי גם בתמונות. יש לו אף גדול ועיניים קטנות. הוא גבוה ממך או נמוך ממך בחמישה סנטימטר, ואתה שונא כל אחד ואחד מהם.

אין לו שם משפחה, אין לו גם משפחה, לא הייתה לו ילדות, החברים שלו מסתובבים איתו רק מדאווין וכולם צוחקים מין צחוק מעצבן כזה, ביחד, כשהם מספרים את הבדיחות הגסות שלהם.

הוא היה יכול להתקיים באיזה מימד מקביל, לא משיק אליך בשום צורה, אם לא הייתם במקרה פוגשים את אותה הבחורה.

אבל מאז שזה קרה אין אדם שאתה שונא יותר.

אתה רואה אותו ברחוב – השעה 4 לפנות בוקר, מה יש לו לעשות בחוץ? – אולי זה בכלל לא הוא.  אתה לא תתקרב לבדוק, אבל אתה יודע. אף אחד אחר לא ירדוף אותך ככה עד הצד השני של העיר.

עם כמה שהיא מדברת עליו אפשר היה לחשוב שהוא משהו מיוחד יותר. בכל שיחה איתה הוא עולה לפחות פעמיים, תמיד במין אגביות כזו. ותמיד אתה מנסה להגות את השם שלו באותה אגביות, כאילו אתם מכירים שנים, הייתם ביחד בגן או בחוג שחמט. אתה אפילו  משתדל לקחת את הצד שלו כשהיא מזכירה ויכוחים שלהם מפעם, רק בשביל שהיא תדע שאתה ממש בסדר עם זה שמדברים עליו.

כבר חודשים אתם ביחד, שמעת ממנה על החדשות שלו, על האכזבות שלו, על הרגישויות שלו. אתה שונא את זה שהוא מספר לה על זה. אתה יודע שבכל פעם שהם מדברים הוא חושב עליה שוב. אתה יודע שגם היא חושבת עליו. אתה רוצה למעוך אותו, להמיס אותו בנוזל חומצי עד שייצרח, לשבור לו עצם-עצם, שלא יתקרב אליה יותר, שתשכח אותו.

ואז אתה מביט בו ורואה את עצמך.