קיבלנו הזמנות למסיבת ההפתעה ליום ההולדת המאה של לאה גולדברג חודשיים לפני המועד. כל כך הרבה זמן לפני, ברור שזה יגיע אליה איכשהו. שלונסקי פטפטן לא קטן, אומרים גם שאחרי שאלתרמן שותה קשה לעצור את שטף הדיבור שלו. עוד רעיון מוצלח שבגלל מנות גדושות מדי של רצון טוב יירד לטמיון. אבל כולנו נגיע בכל זאת, מחויטים, מחויכים, מחוילים (ארבעה ימים אחרי מועד הגיוס שלי, ג'סטה לא קטנה בשביל יומולדת). נקרא משיריה, נשיר, נרעיף מחמאות על האישה המדהימה, סופרת, משוררת ואפילו ציירת, שלא זכתה לאהבת אמת בחייה, ננסה להשיב לה ככל האפשר היום. אבל למה בעצם? מדוע אנחנו אוהבים כל כך את לאה גולדברג? מה ביוצרת הזו מדבר לאוזניים רבות כל כך, ללבבות רבים כל כך? איך הצליחה לקלוע לטעם הקונצנזוס, ואולי אפילו לנסח אותו?
באת אלי את עיני לפקוח וגופך לי מבט, וחלון וראי באת כלילה הבא אל האוח להראות לו בחושך את כל הדברים
זה מורכב ועם זאת פשוט, אישי עד כאב אך מעורר הזדהות. איפה כאן הקץ'? צפיתי אתמול בלילה בשיחותיו של מודי בר און עם סיון בסקין ורונית מטלון בערוץ שמונה. גם הן תהו על ייחודיותה של המשוררת. יחד, הצליחו להעלות כמה נקודות שהבהירו לי מהו המפתח ללב העניין, ומהו המפתח ללבנו אנו.
חשבו על שם של משוררת, מהר. לא לאה, נכון? לא. כנראה שחשבתם על רחל. רחל המשוררת היא כל כך משוררת, שהתואר אף הוסף לשמה. ניתן אפילו לומר שבכך היא גזלה אותו מאחרות, דוגמת זלדה או אלישבע (שגם הן נקראו בשם יחיד, אך לא זכו להדר שבתוספת "המשוררת"). אולי כדי להבדיל אותה מרחל "אמנו". ואכן, בשירתה של רחל יש הרבה מן ה"שירור", מן ה"משוררות", ה"משורריות". רחל כותבת מעומק ליבה אמנם, מתייפחת אל הדף, אך כל שיריה עטופים בהדר השירה הקלאסית, הנוקשה, עובדת האדמה. העברית שלה היא עברית נעדרת, עברית שהיא עדרה בעצמה בשדות כינרת. אך היא נעדרת את הצניעות שבשפת-חול.
נתקדם, אם כך, מעט הלאה, ונדלג על יצירתו של ביאליק אל השנים בהן הייתה העברית שפה מדוברת בכל פה. גם במסגרת הזו היו משוררים נחשבים ומקובלים יותר. אלתרמן הוא העומד בראשם. אך למרות הכישרון הבלתי ניתן לערעור שלהם, עדיין אין בהם את הנגיעה הרחבה הזו בכל הקוטביות הישראלית. אלתרמן, על אף ששירתו היא אמנות צרופה לכל דעת, עודנו תבניתי ולעתים קשה לפיצוח.
ואם נתקדם עוד הלאה, נפגוש בנתן זך, בדליה רביקוביץ', ביהודה עמיחי או ביונה וולך. כל אלה משוררים פופולריים יחסית - שיריהם, כמו שיריה של גולדברג, הולחנו והושרו. ובכל זאת חסרה בהם הנגישות של שיריה, אין בהם את הליטוף המנחם של שורותיה המאוזנות והשקולות. הם הפליגו לשטח החרוז החופשי והשירה הבלתי שקולה.
ובתווך, באמצע, ניצבת גולדברג. מצליחה לדלג בין הטיפות, לכתוב בשפת חול וגם לשמור על חרוז ומשקל. לא מגויסת, גם לא מטיפה, ובכל זאת לא "פרווה" - הולכת בשדה, לבדה, לא נצרבת בלהט השרפות. משתמשת בעברית שלמדה בגימנסיה בליטא, מגיל צעיר, כדי להביע את רגשותיה ורשמיה מן העולם שבחוץ. לא עברית שנלמדה בחדר, לא עברית תנ"כית, אלא עברית של לימודי חול, של משחקים ושל חלומות, ובכל זאת לא של בית עברי.
לאה גולדברג מצאה, בלי לדעת, את האיזון בכבלי השפה. היא איננה מתייחסת אל המילים כאל תשמישי קדושה, חותמות בל יימחו המתעדות בדם את ייסורי העם היהודי או את תלאות פרטיו, אך גם לא כאל שטח שתוכל לעשות בו כל שתחפץ, להשתולל מבעד לגבולות השורה. היא איננה מתקדמת בצעדי חייל כאלתרמן, ואיננה מתפתלת בשובבות נערית כזך. כנערה שלא למדה בחדר, אין עליה את ההגבלות והחוקים של השפה הנוקשה, ועל כן אין בה צורך לשמור עליהם או לפרוץ אותם בכוח. היא מצייתת להם כאוות נפשה, קורצת לנו ולהם, ובדרך שולחת ליטוף עם כל מילה כתובה.
יעקב אבינו, שנקרא גם בשם "ישראל", נשא שתי אחיות, לאה ורחל. לאה גזלה מאחותה את תואר "האישה הראשונה", אך נותרה תמיד אהובה פחות. במקרה הזה, בתחרות על לב הקהל ה"ישראלי", אני חושב שקרה דבר הפוך: רחל גזלה את תואר "המשוררת", אך לאה נותרה האהובה. המילים הצנועות, המובנות לכל קורא, ויחד איתן ההקפדה על החוקים של "השירה האמתית" (כפי שהיא עצמה כינתה אותה), האיזון העדין שעוטף את כתיבתה, כולם יחד מרעיפים עלינו את הרוח הנעימה הזו, הריח העדין, את הפשטות המתוחכמת.
לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו עת האם הלאה פסקה מזמר, נרדמה
מזל טוב לאה, אוהבים תמיד.
|