יום אחד בשבוע המשיכה מימי לחיות את ילדותה. האוטובוס היה מוריד אותה בשיכונים וכבר בחדר המדרגות הצר היתה מתפשטת חמימות של תבשילים, בדיוק כמו בימים שחזרה מבית ספר, הדלת היתה תמיד פתוחה והיא היתה זורקת את התיק ואומרת "שלום אמא" לאישה במטפחת ראש שברכה אותה בחיוך. היא היתה ניגשת ונותנת לה נשיקה ומרימה מכסים של סירים שמתוכם היו פורצים בבת אחת עננים יוקדים.
"שבי," היתה אומרת אמה והיא היתה אומרת "תכף." ועושה סיבוב בבית לראות אם יש משהו חדש והולכת לרחוץ ידיים ופנים ובבואת הנערה הצנומה שהיתה אז במראה זכרה אותה כאילו שהיא אף פעם לא עזבה.
אבל משהו בכל זאת השתנה. המתח שהיה תמיד כשאביה עוד היה חי השתחרר, ואיתו גם נוכחותו המעיקה של אלוהים אחד, רע מזג, קנא ונתון להתקפי זעם.
ושוב היא ראתה את אבא שלה דופק באגרוף על השולחן ומקפיץ את הכלים. ורחל המסכנה כמעט נחנקה פעם אחת מהאוכל שנתקע לה בגרון. וכל מהותו של האב נועדה להגביל במוסרות ברזל, וכל מהותה של מימי צעקה "חופש".
ובגינה אחת מוזנחת, ישבו נערים על משענת הספסל ועישנו. וביניהם היה הוא. והבעירה שהיא הרגישה אליו עמדה לעלות לה ביוקר. היא נתפסה איתו ועם עוד שניים ואמרו עליהם "חבורת עבריינים". ובין אם היתה ממש מעורבת ובין אם לאו, קשרה את גורלה אליו כי עיניו שיגעו אותה וחתכו אותה מבפנים.
היא נשלחה ל"צופייה" ואחרי זה לא חזרה לגור בבית. ואמא שלה אמרה לכולם שהיא עובדת מטפלת בתל-אביב, אבל באמת היא היתה איתו ועישנה חשיש. והוא נהייה נרקומן של הרואין, ואז היא נהייתה בשבילו זונה. ובסוף הוא מת ממנת יתר.
במשך עשר שנים היא טיפסה מהביוב רק כדי להיות בגובה של המדרכה. ואז היא נקלטה בקן שלנו כשאוקסנה אספה אותה מרחוב גשום בתחנה המרכזית הישנה.
יום אחד בשבוע היא נהגה לנסוע כדי לעשות השלמות לילדותה. אחרי ארוחת צהריים, היתה הולכת לישון במיטת היחיד שבמרפסת שהפכה לחצי-חדר. עם הקולות הרמים של השיכון שסובבו כמו פעם, אבל עם בטחון שלא היה לה אז, תחת עיניהם הפקוחות של אבא שלה ושל אלוהים.
ובערב, היא היתה מביאה לנו לחוח, צנצנת חילבה, ולפעמים גם ג'חנון שאמא שלה עשתה.
עכשיו היא בברלין.