כבר מעל לחודשיים מתכננים בעלי ואני להתלבש על הבית באיזה שישי אחד. אחד כזה שאמור להיות מקום המפלט של זוגות רבים העובדים קשה כל השבוע, אחד כזה בו יש לך זמן מנוחה ואיכות עם בן/בת הזוג לפחות עד לשעה אחת בצהריים, אחד כזה שאין לי מושג מי סיפר לי על אחד כזה כי באמת שהוא לא קיים במציאות....
הפנטזיה והמציאות בפנטזיה אני שמה את הילדים ביום שיש בשבע וחצי בגן והנה . . . יצרתי לעצמי זמן איכות עם בעלי עד לשעה 13:00 – בחישוב מהיר 5.5 שעות. נשב, נדבר, אולי נרד לאיזה בית קפה נחמד ונעים הליכות, נצחק, הכל באיזזזזי. ועל זה נאמר – איזי טיזי! בפועל העין בקושי נפתחת, אנחנו מושכים את הזמן עד תום עם ההשכמות, כי יום שישי ולא צריך למהר כך שרק בשמונה אנחנו משרכים דרכנו לעבר הגן (על פירוט המושג "אנחנו" בהמשך). שנייה לפני היציאה אנחנו נזכרים בעצם שהבית ריק וששוב לא התארגנו ביום חמישי ל-יום שישי, ונאלצים לארגן את הכל באותו הרגע. התוצאה ידועה מראש בדיוק כפי שהכלב של פבלוב מרייר כשהוא שומע את הפעמון.
הבוקר נפתח רשמית בהתדיינות קלה מי לוקח אותם בשישי לגן ואני מיד שולפת את קלף "השיער שלי לא מסודר ואני רוצה לנקות". בדרך כלל זה עובד ובעלי משרך עצמו בדרך אל הגן עם רשימת הקניות ופח הזבל התורן. אני מתחילה בבישולים וניקיונות וזאת גם רק אם זכרתי להפשיר בשר מבעוד מועד. זמן האיכות המפונטז מגלם עצמו כזמן בבידוד אחד מהשנייה, כאשר התקשורת היחידה ביננו היא באמצעות סימוסים אחד לשני באשר לקניות. בדרך כלל הוא לא מבין משהו ברשימה ואני מוסיפה לו עוד ועוד מוצרים ששכחתי להכניס לאותה אחת. לקראת השעה 12:00 הוא מגיע מהקניות, הפריקה נעשית ואז עולה שוב התהיה – מי מוציא אותם מהגן?
|