כשאני נתקל בטקסט לא ברור,

משום מה אני משנס מותניי להראות כמה אני מבין.

תכונה מעצבנת כזו במקום להניח לעניין

אני לא שקט עד שאעלה דבר 'חכמה'.

ואז כשמתחילים הקמטים במצח,

ואינני יודע מה להגיד - רצח,

באות לפתע התובנות,

וחיוך סמוי על שפתיי עולה,

יאללה קדימה נקרע למשורר את הצורה.

כמו במקרה דנן בו אין משמעות ברורה.

לאט התפוגג לו הענן

ומסתבר שמדובר בהורמונים ואתנן.

כל כך שקוף הבנתי מיד

כמו בפונט של גוטמן יד.

קימורי הכתיבה בגוף המילה,

עוררו את העט להזדקף,

ולהשתלח בגברת, במצפון נוקף.

שלא לדבר על רמזים ליישוב מסויים בהרים,

שאם לא היינו יודעים

היה יכול להסתיים בבלדת נאהבים.

אבל מניסיוני אני יודע,

שלדעת המשורר לא תמיד אני פוגע.

BOLD ו- TAHOMA יכולים להיות

גם רמזים למחזמר באוקלהומה.

בכלל זה לגמרי לא פייר לכתוב דו-משמעי,

וגם קצת מסוכן,

כי אם הפרזת, קהל היעד יכול לאבד עניין.

על כך כבר התראתי את כותב בעבר,

אני מקווה שההר לא הוליד עכבר.

אכן טואובבבבבבב....
איך אתה חושב על הדברים האלה?