טבריה, ינואר. המרתון הראשון בחיי.

8 חודשים אחרי היום שבו החלטתי לשנות את חיי. אני עומד על קו ההתחלה עם המספר 230 על החזה. מתרגש. מנסה למתוח קצת את השרירים לפני הריצה. עוד 1400 רצים עומדים סביבי לבושים בגופיות.

גופיות? בינואר? וואללה. 27 מעלות בצל. לסיים בריצה ולסיים בחיוך. אלו המטרות שלי להיום.

יריית הזינוק, ואנחנו בדרך. שעון הדופק שלי משתולל מהתרגשות, שב בשקט,  150 פעימות לדקה וזהו, אני לא מרשה לך יותר. הוא לא שואל אותי, כמובן. מהר מאוד נגמרת לנו טבריה ואנחנו רצים לאורך חוף הכנרת. כמה יפה, איזה כיף. הקבוצה שרצה סביבי שרה שירים ומדברת בהתלהבות, ואני איתם. ב- 21 ק"מ, נקודת הסיבוב בעין-גב, אני קצת עייף. זה לא אמור לקרות. מסלול כזה מישורי וקצב אחיד… הרי הגעתי למרחק  הזה לפחות 15 פעמים. אני כבר רגיל להשתיק את העורב כשקצת קשה, גם כאן זה עובד.

בדרך חזרה לטבריה. 33 ק"מ, למרחק הזה לא הגעתי מעולם. הכל טוב. קשה לי, אבל נשארו עוד פחות מ-10 ק"מ.  אני אלוף, אני אסיים את זה, אני תותח!

לפתע מישהו טופח על כתפי, ואומר בקול מרגיע:" גבר, אל תלך, זה לא טוב, תנסה לרוץ.". מה ללכת, יא אהבל? אני רץ!

לא, אני לא.

מבט מהיר בשעון הדופק מראה שהדופק שלי עומד על 107 פעימות לדקה. קצב נמוך בהרבה מקצב הריצה שלי. אוי ואבוי, פגעתי בקיר!

"הקיר" הוא מונח של ספורטאי סיבולת, ומשמעותו שלגוף נגמר "המזומן" (שם מקצועי- גליקוגן), ועכשיו הוא שורף שומנים בלבד. במקרה כזה, הגוף נהיה פחות יעיל ומתחילות תופעות מוזרות למדי. בדיוק כאלו. כל אצן מפחד מהקיר ומתאמן הרבה כדי לא לפגוע בו. זו הסיבה לערבי הפסטה בערב שלפני המרתון.

בקיר? למה פגעתי בקיר? הרי עשיתי כל מה שתכננתי. התאמנתי בלי לזייף. טוב, תחקירים אחר כך. עכשיו רצים.

אני מוציא את האייפוד מהכיס, נותן שניה למוזיקה לפוצץ לי את האוזניים, לוגם חצי בקבוק מים, ומתחיל לרוץ. בדיוק 5 מטרים אחר כך אני שוב הולך. מה קורה כאן? נגמרו לי הבטריות. אני ממשיך ללכת, מנסה שוב. 5 מטר, שוב הליכה. אני נותן הוראות לגוף והוא מסרב פקודה.

ואז הוא בא, המטונף. העורב, בגודל של 2.5 מטר על כתפי. יא שמן, הוא אומר, מה חשבת? שכל אחד יכול לרוץ מרתון? אתה שמן. אתה לא יכול. תעצור רכב פינוי. זה לא בשבילך. זה בשביל אלו עם הקוביות בבטן.

שתוק, אני אומר בקול רם, ומגביר את המוזיקה, מעביר קדימה לשירים שתמיד מרימים אותי למעלה. מרחוק נראה השלט "35". מהשלט אני רץ. קדימה. אני בולע עוד ג'ל התאוששות, ומודיע לעורב שמהקילומטר ה-35 אני שועט לסיום כמו גברסילאסי על סטרואידים. הוא צוחק. שמן, הוא אומר. יא אפס. אתה בקיר, אתה לא מבין את זה? אין מצב! המרתון הזה נגמר!

אני מגיע לשלט, ומתחיל לרוץ. השרירים כואבים, הגוף עייף. אחרי 10 מטר אני שוב הולך. מקלל. מאוכזב מעצמי. יא שמן, אני אומר לעצמי. זה לא העורב. הפעם זה אני.

מאותו רגע, מקהלה. העורב ואני. חמשת הקילומטרים הבאים מהווים אחת מנקודות השפל בחיי. אני הולך בתוך ים של רצים שפרשו, שנכנעו לחום ולתשישות. כמוני. הולך, מסמן לעצמי נקודות מהן אתחיל לרוץ. מתחיל ומפסיק. מסרב לקבל את הדין. מאוכזב, מקלל. את עצמי בעיקר. התסכול מציף אותי לחלוטין. כוסאמק!!!!!

אוי ואבוי, מחלחלת בי ההרגשה. אישתי תהיה בקו הסיום. היא כל כך מאמינה בי. אני לא יכול לאכזב אותה. אני לא יכול לסיים בהליכה.

מרחוק כבר רואים את טבריה. 39 ק"מ , 40 ק"מ. השלט "41" כבר ממש בתוך העיר. נותרו 1.2 ק"מ לסיוט הזה. אני רץ אותם, ימות העולם. גם אם אני נופל ומתפגר על קו הסיום. אני מוכן למות בשביל זה. על אמת.

אתה באמת תמות, אומר העורב. יצטרכו קבר ענקי כי אתה כזה שמן.

בשלט "41" אני מתחיל לרוץ שוב. כל הגוף גונח וכואב. אני לא מפסיק. דמעות מציפות את העיניים, ואני רץ וגונח. מרחוק אני רואה כבר את קו הסיום, אבל החרא הזה לא מתקרב, כל הזמן נשאר באותו מרחק. נו כבר!

הרחוב הראשי בטבריה. פתאום אני מבחין בחבר הכי טוב שלי קופץ בצידי הכביש ומעודד אותי. איזו הפתעה! הוא מושיט את ידו אלי, ואני אפילו לא טורח להרים את שלי לעומתו. אין לי כוח. אני רץ על אדי דלק. איזה אדים? חלקיקים. 200 מטר לסיום. אני כבר מעורפל לגמרי. אישתי רצה לצידי וצועקת צרחות עידוד. אני אפילו לא מביט לעברה. רק רוצה לגמור את החרא הזה. זהו. קו הגמר. אני מניף ידיים. סיימתי בריצה. אבל לא עם חיוך.

אני ממשיך ללכת הלוך ושוב עוד 40 דקות. בכל פעם שאני עוצר, נתפסים לי כל השרירים ברגליים. כשזה עובר, אני מנסה למתוח את השרירים, אבל לא מסוגל להרים את הרגל כך שהיד שלי תתפוס את הקרסול למתיחה.

בדרך חזרה לחיפה אני שותק. נכשלתי. הכל היה לחינם. העורב יושב במושב האחורי ולוחש: אמרתי לך. אתה לא יכול.

אני מגיע הביתה, מתיישב ליד המחשב, מוציא כרטיס אשראי ונרשם למרתון אמסטרדם.

הצטרפו אל המנויים לסדרות הטיפים החינמיים שלנו: כיצד להפוך מבטטת כורסא לספורטאי (וגם לאבד את הכרס בדרך).  ההצטרפות באתר של אלי שחף