מעבר לתובנה הבנאלית-כמעט; כי למיואש מחיים אלו אין הרבה מה להפסיד וחיי היגון מצמיחים לא רק את האלימות שכלפי-חוץ אלא גם את האלימות שכלפי-פנים, קיים ברצח העצמי גם עניין אחר. הטאבו על מעשה הרצח העצמי איננו מתמצה בדאגה האמפתית לסביבתו החברתית של הנוטל את חייו, הוא נובע גם מהאיום החמור של המיואש בפני בחברה כמי שאיננו חרד בפני המוות. המיואש מסמן כוח שאין לזלזל בו, הוא חצה את הגבול החמור מכולם, את הגבול של החרדה בפני המוות, והמוות מזדהה עם העוצמה עצמה, עם האחר האימתני שאיננו ניתן לשליטה. מאחר והמיואש באותו רגע אוחז בעוצמה אימתנית זו, העובדה כי הוא מתכנן להחיל אותה "רק על עצמו" איננה מקלה דבר: הוא גורם מוות לאחרים גם אם הוא נוטל רק את חייו שלו, שכן מוות, כפי שכבר ידוע לנו משכבר, איננו אירוע הקורה "לי" , הוא תמיד קורה "להם". לכן הרצח העצמי מצוי בין הגבולות הבאים: בין הגבול של גרימת המוות לאחרים, הנפשע, לבין גבולה של זכות הקניין הבורגנית המתממשת באופן פרדוקסלי בתור ה"זכות" לאדם על גופו ועל חייו. בזכות זאת האחרונה מתממש הרצח הפיזי בעצם הפיכת האדם ל"פיזי", לסוג של "עובדה" הניתנת בכל רגע להעמדה על ערכים כמותיים, למצבור של מאפיינים מדעיים אשר התכנסו באופן שרירותי למדי וללא יד מכוון למה שאנחנו קוראים "אופי". אך אין צורך בכל כך, עליי לומר, אולי במעט נימה של ייאוש. שכן הצובר כוח במוות בתרבות אשר ממילא נשענת על אותו ייאוש מכל תרבות ואך אוגרת לתוכה רסיסים של משמעויות כתחליף למשמעות כלשהי, איננו באמת עומד מול אלה המבקשים ליטול את חייו אשר ניטלו ממנו מלכתחילה; וכפרפראזה על רוסו "האדם נולד חופשי ובכל מקום הוא אסור באזיקים", כיום האדם אפילו איננו נולד באמת. |