כבר הרבה זמן לא ציירתי, איך שהו ההוראה ממלאת אותי

פעם הייתי קמה בבוקר מסתכלת על הבד והרעיונות היו מתחילים לקפוץ

הייתי מתאפקת בכוונה כיוו האיפוק היה מנוע הקומפוזיציה בעבודה

ובערב "שולפת" מכחול\טוש ומתחילה לעבוד על כמה ציורים.

היום אני קמה בבוקר וחושבת על מה שאלמד היום, מחפשת רעיונות לנושאים "מגניבים"

מחפשת את הדרך הבהירה ביותר להעביר את התרגיל ושולפת בדיחות ציוריות ללוח.

במהלך יום העבודה אני מרגישה מלאה באנרגיה, כשהילדים מבסוטים אני מבסוטה כאילו ציירתי ציור "טוב".

הדפים, ריח הטושים, תזוזת העפרון פרוסים לאורך היום..

בערב כשאני מגיעה הביתה כבר לא כל כך מתחשק לי לצייר, מתחשק לי לראות סרט טוב שיאתגר לי את המוח.

המכרים שלי מזהים אותי כציירת, שאלה ראשונה שאני נשאלת כשאני מטיילת ברחוב היא:"נו צחית, כבר עשית עבודות חדשות"?

אני לא יודעת למה אבל השאלה הזאת מגרדת לי כמעט כמו השאלה:"נו צחית, לא הגיע הזמן כבר להתחתן"?

קשה להסביר שהמוכר השגרתי תלוי ב"רגע" ולא ב"מחויב המציאות".

הבית שלי תוכנן בצורה של סטודיו גדול וחדר שינה קטן, כך שרוחות הרפאים של הציור מסתובבות אצלי בבית.

לפעמים מתחשק לי להוציא את הציורים מהבית, לעשות ניקיון בלב שלי "לבחור באמת" מה אני רוצה שיקח חלק נכבד בחיי, הוראה או ציור?(וכן זה מתנגש אנרגטית בגלל תחושת ה"שובע")

באופי שלי אני בן אדם שמשתעמם בקלות, אני סקרנית ומחפשת לאתגר את עצמי ולכן אופי העבודה שלי משתנה: כתיבה, הוראה, ימי הולדת, ניהול...משהו בי יודע שלא אעצר בהוראה שאתקדם לדרך נוספת.

כבר עכשיו עולים בי הרהורים ללמוד תרפיה באמנות ע"מ לשריין לי מקצוע נוסף לעתיד בו אהיה קשישה מדיי בשביל ללמד קומיקס.

מתחשק לי גם ללמוד משחק-מאחורי הקלעים ע"מ לשכלל את זוויות ההסתכלות על כתיבה והצגת רעיון ומי יודע מה בקצה של שביל זה?.

המוזר הוא שעם כל ההתנסויות והחוויות המשתנות שלי לגבי עשייה בחיים, האמנות ליוותה אותי כל השנים עד שהפכה למעין "דת" עבורי וכאשר אני לא מציירת נראה לי כאילו אני  "צמה" יש בזה מעין אקט מתקווץ..אבל חסר לי משהו אחד "חופש הבחירה".