התקשורת בארץ מחוייבת לכאורה לכללי הפוליטקלי קורקט בבואה לסקר, להעריך ולפרשן מגוון של אירועים המתרחשים ללא הרף במרחבי האקטואליה המקומית והבינלאומית, אך מחויבות זו נעלמת מאליה כאשר התקשורת מסקרת אירועים או מהלכים שאינם לרוחה. כמו למשל הסיקור על מינוים של האלוף במיל יעקב עמידרור לראש המטה לביטחון לאומי ושל יורם כהן לראש השב"כ החדש,, שני אישים אלו הינם חובשי כיפה, עובדה שטרדה מאד את שלוות דעתם של שורה של פרשנים בתקשורת האלקטרונית והכתובה, פרשנים חילוניים שניתן לאפיין אותם כבעלי דעה שמאלה מהמרכז. פרשן אחד תהה לגבי עמידרור כיצד הוא יוכל לתפקד ולקבל טלפונים בשבתות וחגים, משום מה הדחיק אותו פרשן את העובדה שעמידרור מילא שורה של תפקידים נכבדים במערך המודיעין ושימש כמזכירו הצבאי של שר הביטחון יצחק מרדכי, תפקידים שלבטח חייבו אותו לעבוד ולקבל טלפונים בשבתות וחגים. פרשן אחר היה מודאג האם יורם כהן יוכל למלא כהלכה את תפקידו החדש כראש השב"כ כמי שמחויב להלכה הדתית כחובש כיפה, פרשן זה מיהר להרגיע את עצמו ואת צופיו, כאשר חזר והדגיש את מתינותו של כהן ואת הקריירה הנאה שהיתה לו בשב"כ במשך תקופת זמן ארוכה של 30 שנה. בקרב הפרשנים והעיתונאים הבכירים שזכו להילה של מעצבי דעת הקהל, שכיחה נקודת ההשקפה החילונית-שמאלנית נקודת מבט זה לדידם אמורה להיות הנורמה המעצבת, התקן המחייב והפורמאלי למחצה לפיהם יתנהלו נהלי וסדרי החיים הציבוריים, כל מי שמוגדר ומסווג על-ידם כלא שותף לנורמה מעצבת זו מהווה מטרה לביקורת מתמשכת ללא כל קשר לכישוריו ,ניסיונו ומיומנותו של האדם. התקשורת מנסה אך לרוב מתקשה ולא מצליחה מתוך צהלה ושמחה לאיד לציין מעורבות של חובשי כיפות או חרדים באירועים פליליים למיניהם, תקשורת זו מקפידה ומצליחה ללא קשיים מיוחדים להימנע מציון מעורבותם של אנשים באירועים פליליים שהם ערבים, מאחר והדבר תואם את האג'נדה הפוליטית-חברתית שלה הצבועה בצבעי אוריינטאציה שמאלנית-חילונית. וההמלצה לצופה או לקורא התוהה ומנסה להרכיב את הפאזל האמיתי ככל הניתן של המציאות החובקת ואופפת אותו הוא לדלות מידע ממגוון רחב ככל הניתן של כלי ואמצעי תקשורת. |