בשנים האחרונות ארץ ישראל התמלאה בעובדים זרים. האוכלוסייה המזדקנת זקוקה לעזרה והמדינה מייבאת עובדים מהפיליפינים, מתאילנד, מהודו וממדינות אחרות.

שכרו של מטפל הוא קרוב ל 4000 ש"ח נטו. בנוסף, הוא מקבל מקום לישון, מזון, חשמל, מים, ותנאים רבים אחרים שכל אחד מאיתנו היה צריך לשלם עבורם.

בהתחשב בעובדות אלו, סביר להניח שהעובדים הללו שבאים מהפיליפינים (שם השכר הממוצע הוא 5 דולר ליום), מרוויחים יותר ממרבית הגולשים בקפה דה-מרקר. בינינו, מי יכול לשים בצד 4000 ש"ח בחודש...

עד כאן, רק מידע כללי לגבי התנאים שהם באמת לא המטרה של הבלוג. הבעייתיות באה לידי ביטוי בכך שחלק גדול מהמטפלים הבאים לעבוד בארץ על מנת לטפל בקשישים - לא ממש באים במטרה לעבוד, אלא במטרה למצוא איכות חיים טובה יותר ולהשאיר את ארצם הדלה מאחור...

הכוונה היא שמגיעים לכאן אנשים במטרה להגר ולא לעבוד לפרק זמן שמוגדר להם בויזה או בחוזה.

נניח שאחת כזו מגיעה והיא עובדת לא טוב והמעסיק אינו מרוצה, מה קורה בהמשך?

האם יחזירו אותה לפיליפינים ויביאו במקומה מישהו מתאים יותר?

ניחשתם נכון. לא יחזירו אותה. היא תגור עם עוד חמישה או שישה חברים בדירה בדרום תל-אביב ותמצא לה בן זוג, זא או ישראלי, על מנת להביא איתו צאצאים.

מרגע שהיא ילדה בארץ, יש מי שיילחם בשבילה על מנת לתת לה אזרחות.

אנחנו מפסידים בעצם מכל הכיוונים. קיבלנו עובדת לא טובה - וקיבלנו עלייה במספר הזרים החיים בארץ ומשנים בהדרגה את ייעודה ואת ציביונה.

לא יודע... כתבתי מכיוון שאני רואה את הדברים קורים בצורה מעוותת - והרגשתי צורך לשתף אתכם, למרות שזה לא באמת יעזור, אבל אוכל להציע לכם שאם מישהו מכם זקוק למטפל/ת, להשתמש בשירותיו של מישהו שכבר נמצא כאן ולא להביא עוד ועוד פיליפינים שמטרתם היחידה היא למצוא עתיד טוב יותר.

המושג "גירוש" שבו משתמשים הארגונים הנלחמים בהחזרת העובדים הזרים לארצות מולדתם, הוא מוטעה ומטעה, ונובע מכך שמטרתם המוסווית היא לגרום לכך שישראל מאבד את זהותה כביתו היחיד של העם היהודי, ובהדרגה תהפוך למדינה רב לאומית הנשלטת על ידי רוב שרירותי.

עובדים שבאו לארץ לפרק זמן מוגדר צריכים לחזור הביתה אחרי שסיימו את תקופת חוזה ההעסקה. זה מקובל בכל העולם המפותח. גם בארצות הברית לא משאירים אזרחים זרים שבאו לעבוד, גם אם במשך השהייה שם נולדו להם עשרה ילדים.