ערך חיי אדם ל. מאיר

מה ערכם של חיי-אדם בדורנו? נבואה חשבון...

רבותינו בגמרא, מספרים סיפור נורא. היה זה בתקופת בית-המקדש, כאשר זהותו של הזוכה בעבודת הקטורת נקבעה על-פי מבחן מעניין: כל שביקש לזכות בזכות הגדולה יצא בריצה מתחתית הכבש לראשו, וזה שכמיהתו וחפצו היו העזים ביותר, עד שהיה בהם כדי להביאו ראשון לראש הכבש, הוא שזכה בעבודה הנחשקת.

ויהי היום, וכהן בן-בליעל, שחפץ לזכות בהקטרת הקטורת אולם חבירו השיגו בתחרות, שלף סכין מכלי הקודש ונעצו בלב רעהו. במקום, נכח בין השאר אבי הכהן הנדקר. אי-אפשר לתאר את כאבו של האב העומד לשכל את בנו, אולם בכל-זאת, במסירות-נפש, התעלם האב מכאבו האישי, ונתן דעתו לדאגה שונה לחלוטין: הוא הבין, כי בעוד רגע, לאחר שיפח בנו את נשמתו, תיטמא סכין הקודש הנעוצה בגופו! לפיכך, נזעק וקרא: "הוציאו את הסכין! מנעו את טומאת הקודש!", ואכן, כך נעשה.

כלום ניתן לשער את עוצם דרגת האב, שרואה לנגד עיניו את טהרת-הקודש בעוד בנו מוטל לרגליו מפרפר? כלום ניתן לשער את רגשי-הקודש וההתפעלות שמעשה זה מעורר בלב שומעיו?

אולם הנה פלא: חז"ל הקדושים אינם מתפעלים מהדרגה הנשגבה, אינם מתרשמים ממסירות-הנפש, ואינם נסחפים אחר רגשות הקודש. בחשבון-נפש צרוף, נוקב עד-תהום, הם מבקשים לברר את המניעים שעמדו מאחרי המעשה הנורא, ולפיכך הם שואלים:

האם טהרת הכלים היתה כה-חשובה באותו הדור, עד שאב הרואה את בנו מתבוסס בדמו מסוגל היה להתעלם מכאבו האישי ולדאוג לטהרת הסכין, או שמא ערך חיי-אדם זול היה, ומשום כך, המעשה הנורא של שפיכות-דמים בחצר בית-המקדש לא עורר זעזוע כפי שראוי היה שיעורר, וכך נותר בלב האב מקום להרהורים נוספים? ואכן, בסיכום הדיון מסיקים רבותינו כי אמנם, ערך חיי-האדם לא עמד על מכונו הראוי, וזה הרקע לאותה מסירות-נפש נוראה!

זכינו, ודורנו הינו דור של שגשוג בעולם התורה. גדולי-הדור, אשר כל תקלה או סרך-מכשול מוגשים לפתחם, עומדים בפרץ וגודרים את המחנה בגדרים הכרחיים, המאפשרים את קיומו של אי הרוחניות המתפתח בתוככי נהר-החומריות וההתדרדרות העולמית השוטפת בחוצות. כך, נמצאו פתרונות מניחים-את-הדעת למכשולים שכמעט והמיטה התקשורת על בתינו, כך נמצאו גדרים וסייגים בתחומים בהם הטכנולוגיה המתפתחת בצעדי-ענק הציבה סכנות לפתחנו, ועוד היד נטויה.

אולם ישנו תחום אחד, שהוא בבחינת מת-מצוה. תחום שאינו נוגע לטהרת-המחנה, גם לא לקדושת כרם-בית-ישראל, אלא לחיי-נפש. חיים, כפשוטם.

בין-הזמנים עומד בפתח, נחלי הצפון מפכים בעוז, ונופי הדרום נפלאים מאין-כמותם. אין ספק. קריאת ´מה רבו מעשיך´ פורצת ממעמקי הנפש כאשר עינינו חוזות באותן נפלאות הבריאה, המעידה כאלף עדים על בוראה. אולם למרבה הצער, היופי הנאדר הזה, מעורב בדמים רבים. דמי מיטב בנינו, שמצאו את מותם בין נקיקים נשגבים למעמקי נחלי-עד. כמעט כל בין-הזמנים, וקרבנותיו. כל קרבן שכזה, העלה בסערה השמיימה חיים שלמים, שעשויים היו להצמיח עוד גדול בישראל. כל קרבן שכזה פער פצע שאין לו ארוכה, בלבבות רבים כל-כך.

והזעקה עולה השמיימה: עד מתי??? מדוע דור שיודע לכפוף את עצמו לדעת גדולי-תורה, ולציית בלא פקפוק להוראותיהם גם כאשר כרוך הדבר בחסרון-כיס ובאין-ספור קשיים, אינו יכול לבלום תופעה שכבר גבתה מחיר דמים גבוה כל-כך? מדוע דור שאינו מכניס אל פיו מזון שכשרותו מפוקפקת, ומרחיק כל טכנולוגיה שלא זכתה לאישור בעלי-סמכא בפיקוחם של גדולי-תורה, עומד חסר-אונים מול תופעה שהפכה מזמן לנגע-חברתי מסוכן, כפשוטו?

נכון. בחורינו השוקדים על תלמודם במסירות-נפש במשך חדשים ארוכים, זקוקים למנה מבוקרת של התאווררות. אולם כלום לא ניתן לאפשר זאת כי אם בדרך שסכנת-נפשות כרוכה בה? ונניח שמדובר בסיכון נמוך ביותר, המצינו היתר להכניס עצמנו לכלל ספק-סכנה, ולו מדובר בספק קל שבקלים, מבלי הכרח גמור? האם שיקול זה היה בא בחשבון, אילו מכשולים רוחניים צרופים היו מונחים על כף המאזניים? האם טענות אלו יניחו את דעת אבא של מוישל´ה, ואמא של שרוליק, שכל-כך חיכו לראותם עולים ומתעלים, נכנסים לחופה ומקימים בית-בישראל, ובמקום זאת ליוו אותם בדמעות למנוחת-עולמים?

אין ספק. מן הראוי להתכנס לאותו חשבון-נפש נוקב, ולשאול: האם קדושת המחנה וטהרתו תופסים בדורנו משקל כה נכבד המאפיל על כל תחום אחר, או שמא, שמא ושמא, חיי-אדם איבדו מערכם וזילות השתלטה עליהם?

הבה נגאל את אותו מת-מצוה, נביא בפני גדולי-הדור את זעקת אותם הורים שכולים ואת קול החיים שנגדעו באיבם, ונבקש את הכרעתם, את תקנתם. והלואי, הלואי שלא ישמע עוד שבר בגבולנו!

די לקישקוש ש. ליזרוביץ

פרשני רחוב ופרשנים לעת מצוא, עלולים לשרוף את הזמן היקר.

טובי הפובליציסטים והכותבים, השתמשו איש איש, בכשרון הכתיבה שבו ניחון, היטיב או לא לתאר את אסונות הטבע ומלחמות ערב, כאשר רבי הכותבים מהיהדות החרדית, הדגישו את יד ד´ ונפלאותיו. .

כעת, הגיע תורם של הפרשנים.

בריטואל תקשורתי קבוע, הופך כל חסר דעת לפרשן מצוי, אם זכות עלתה בידו, הוא מוצא מקום להתבטא ואם לאו, יעשה זאת הפרשן לעת מצוא בקרב חבריו וידידיו. הוא מוכן בלהט שכזה להישבע, להצהיר מה יעשה אסד, ומהי דרכו של קדאפי, הוא מכיר את תרשימי הכור ביוקושימה (או משהו כזה), ויש לו חשבונות מספריים על רמות הקרינה וסכנותיה.

לבר דעת המביט מן הצד, יעוררו הדברים גיחוך, פלפולי סרק, שאינם מועילים לאיש, ספקולציות שרובן דמיוניות המשולבות מדמיון עשיר, כל אלו משמשים את הפרשנים הללו, הנמצאים בכל קרן רחוב, ומקפידים לחדש את דעותיהם מידי יום ביומו.

עד שלא יתבררו העניינים, ימשיכו הללו לבזבז שעות רבות, ולנהל שיחות ארוכות, על האפשרויות העומדות בפני האמריקאים, הסורים, היפנים והלוביים, "יטחנו מים" כלשון העם, וילדו רק רוח.

שעות רבות, שיכולות להיות מנוצלות לאיזו עשיה חיובית, אם רוחנית אם שימושית (את ארון הספרים כבר עשיתם לפסח?), הולכות לאיבוד במלל רב שטותי, שאין לו תכלית כל שהיא. מלל שמכיל כמויות עתק של שטויות, ערב ובוקר וצהרים. חמור הדבר שבעתיים בימים שהם מהימים הגדולים והחשובים ביותר בכל השנה, ימי חודש ניסן.

נייחא היה לנו, לו היו הפוחזים הללו, רק מיושבי התקשורת, בה מתפרנסים הם מלפטם את מוחותיהם של העם היושב בציון, במלל ללא גבול, ובפרשנויות רחבות היקף, כאשר לעיתים נדמה שהפרשן עצמו לא ממש יודע מה ולמה הוא אומר, ברם משכורתו המשולמת על חשבון הקופה הציבורית היא המצדיקה את מלאכתו נאמנה. אך כאשר ישנם פרשנים שכאלה, גם במחוזותינו, אם ברחובות, ואם ב"נייעס" משודרים ומשונים, התופעה לא מעלה גיחוך, כי אם כאב, על אנשים שנראים ממש "משלנו" ברי דעת ושכל, ששורפים שעות רבות, בלי ראשית בלי תכלית.

בציבור הכללי, כך התגלה לא פעם, יש לא מעט אנשים שכאלו, ליתר דיוק מאות אלפים, כאלה שקשה להגדירם כיצורים חושבים. מי זוכר למשל את הקרוב למאתיים אלף מצביעי מפלגת הגמלאים, מ א ת י ים א ל ף, אנשים נשים צעירים וזקנים, כאלה הגרים כאן במדינה, שלדידם היא העבר ההווה והעתיד, מדינה עמוסה בבעיות לאין ספור, ולאן קולם הלך?, לקבוצת ישישים חביבה, שאין לה מושג מה הם קווי היסוד שלה בכלכלה, בטחון, דת ומדינה, רק דבר אחד ברור, שהם "ידאגו לקשישים", דאגה שהתפוגגה עם המפלגה.

אם היו שואלים שם מישהו מאותם עשרים ריבוא, מה המצע, מה היו אומרים? לאילו קשישים ידאגו?, לעניים? (יחזירו קצבאות!) לעשירים? (ימשיכו את תוכניותיו של נתניהו!) למתנחלים (לא יפנו את ילדיהם מהשטחים!) לערבים? (יתנתקו, יתכנסו, יתפרסו וינוסו תיכף ומייד!) לחרדים? (יצילו אותנו מגזירות משרדי החינוך והאוצר), שום דבר לא היה ברור, אך מאתיים אלף איש, כך ממש הלכו ונתנו את קולותיהם למשהו כל כך לא ברור, ללא מחשבה יתירה, ללא מאמץ של המוח. וזו רק דוגמא קטנה, להלך הרוח של הציבור הישראלי, שנע לפי אופנה חולפת.

כך גם ממש, אותם קשקשנים, שדואגים למלאות את הזמן ה"פנוי" בימים הללו, בפרשנויות שונות ומשונות, הם לא מבזבזים רק את גרונם שלהם, כי אם את הדבר היקר מכל, את הזמן.

אז נכון שהם, פרשני הרחוב, לא ממש יושפעו מכמה מילים מודפסות, אך מי שמעט דעת בקודקדו, ייטיב לעשות אם יתעלם, פשוט כך, ולא יתן לאותם מסכנים את ההזדמנויות שהם כה מחפשים, לשרוף את זמנם ואת זמננו בהבלי פרשנויות ה"חדשות". ורק יציע להם, "עולו ואתכנשו" בואו, או לבית המדרש, ואם לא, אז תתחילו לעזור משהו בעבודות הפסח.

חכמים לאחר מעשה י. ויין

הנקודה המעניינת היא שהיישוב איתמר הוקם לפני 28 שנים! והמצוקה לא החלה בשבוע שעבר.

במהלך השבוע פורסם בעיתוננו, כי בעקבות הפיגוע הנורא שהתרחש ביישוב איתמר, פנו לאחרונה ארבעים וחמישה חברי כנסת ממפלגות הימין והשמאל לראה"מ ולשר הביטחון בדרישה לאשר את תכנית המתאר של ההתנחלות איתמר. בין החותמים חמישה סגני שרים וביניהם סגן שר החוץ וכמו כן עשרה חברי כנסת מסיעת קדימה.

במכתב ששלחו חברי הכנסת נאמר בין השאר: "הזדעזענו מהסבל הרב שעברו תושבי איתמר, אשר במשך 28 שנות קיומו של היישוב, קברו כבר 22 נפגעי טרור. בשנים האחרונות הפכו החיים באיתמר קשים מנשוא, עקב העובדה שתכנית המתאר של היישוב טרם נחתמה, והדבר מונע מתן מענה לצרכים הבסיסיים ביותר של התושבים בתחומי החינוך והביטחון". חברי הכנסת מציינים במכתבם, כי פנייתם באה מתוך תחושת אחריות וסולידריות עמוקה. "מטרתנו היא לסייע לתושבי המקום, לאפשר להם חיים נורמליים, באיתמר כמו בתל אביב". ע"כ לשון הידיעה.

הנקודה המעניינת היא שהיישוב איתמר הוקם לפני 28 שנים! והמצוקה הרבה בתחומי החינוך והביטחון לא החלה בשבוע שעבר. היא קיימת מזה שנים רבות, כפי שחברי הכנסת עצמם מציינים במכתבם. מה בכל זאת אירע לפתע? מדוע התעוררו חברי הכנסת הנכבדים לשלוח מכתב לראה"מ ולשר הביטחון בדבר הצורך בתכנית מתאר חדשה ליישוב שאיבד כבר 22 בני אדם בפיגועי טרור איומים ונוראיים?

מי שבכל זאת מבקש תשובות לשאלות הללו יוכל למצוא אותן בנקל באותו עיתון, כמה עמודים בלבד לאחר הידיעה על מכתבם של חברי הכנסת לראה"מ ולשר הביטחון נכתב, כי בית החולים "זיו" בצפת עדיין אינו מוגן. בדיון שקיימה ועדת ביקורת המדינה של הכנסת על היערכות בתי החולים ומערכת הבריאות לשעת חירום אמר מנהל בית החולים, כי "אנחנו רחוקים עדיין מאד מהמיגון הנדרש, מאחר וטרם נמצא התקציב. גם בעניין רעידות אדמה, בית החולים בצפת עומד בראש רשימת המבנים המסוכנים בגל רעידה, ועדיין לא מוכן לכך". עמיתו מנהל בית החולים "בילינסון" בפתח תקוה הזהיר, כי "בית החולים חשוף לגמרי. אנו בונים עכשיו חדר מיון ממוגן, אך המדינה לא נותנת כסף. חסרות ב´בלינסון´ מיטות וחסר מיגון בחדרי ניתוח ובחדרי התאוששות, ואף תוכניות בעניין שהחלו נעצרו. במלחמת לבנון השנייה ובמבצע ´עופרת יצוקה´ הממשלה היססה לקבוע מצב חירום, בשל המשמעות הכלכלית".

מסתבר שבמדינת ישראל ישנם הרבה חכמים לאחר מעשה. כך אירע לאחר השריפה הגדולה בכרמל. לפתע נזכרו הפוליטיקאים מימין ומשמאל כי אין במדינה מערך אמיתי האמור לספק מענה לכיבוי שריפות חמורות. כך בדיוק קורה לאחר כל פיגוע או אסון רח"ל. התנהלות עקבית זו מזכירה את הסיפור הידוע הבא:

באחת עיירות הגבול שבין רוסיה לפולין התגוררו אנשים שעסקו בהברחת סחורה אסורה מן הצד האחד של הגבול למשנהו. הם היו מעבירים מוצרים יקרי ערך מידי שבוע בשבוע מבלי לשלם מכס.

וכיצד עשו זאת? עלה בדעתם רעיון מבריק. הם היו מניחים את הסחורה האסורה בתוך ארון מתים וביימו לוויה. למראה חבורת האנשים הנושאים ארון "נפטר", מיהרו שומרי הגבול לפתוח בפניהם את השערים בזריזות ואיפשר להם מעבר חופשי ללא בדיקה וללא חיפוש. בתחילה עוד היו המבריחים מייללים, בוכים, ו"מספידים" את הנפטר הדגול, אך כטוב ליבם ולאחר שהתרגלו להכנסה הקלה, החלו ממהרים בהעברת "הנפטר" תוך שחוק וקלות ראש. באחד הימים, נפל חשדו של המוכס. אם זו לוויה היכן הדמעות? תהה. "פיתחו את הארון" פקד המוכס על מלווי הארון המופתעים. הארון נפתח ורמאותם נתגלתה. המלווים ההמומים החלו לבכות וליילל. למוכס לא נותר אלא לומר להם: "שוטים שבעולם, עכשיו אתם בוכים"?! לו הייתם בוכים לפני כן לא הייתם צריכים לבכות לאחר מעשה...

שיבוש יחסי המידות מ. שוטלנד

אחת הרעות החולות ואולי המסוכנת ביותר הפוקדות את זמננו, היא תופעת חוסר הסיפוק בחיי היומיום.

בשבועות האחרונים העלנו את עניין ההשפעות על אורח החיים שלנו, כתוצאה מההתפתחויות הטכנולוגיות בשנים האחרונות. בין היתר סקרנו את ההשלכות על העסקת המוח בעימותים עם בני אדם וידיעות שונות, בהיקפים גדלים והולכים, כתוצאה מזמינות היתר, הנובעת מהשימוש במכשירי טלפון ניידים הרודפים אחרינו לכל מקום בכל זמן. כמו כן, הבטנו על תופעת הריבוי באינפורמציה, בשל שכלול אמצעי הדפוס וההדמיה, המעמידים בפנינו ים של ידע — לא רק בדברים שמצויים בתחום ההתעניינות המשני שלנו כמו חדשות וכיוצ"ב — אלא גם בצרכים חיוניים מובהקים כלימודים ושאר נושאים חינוכיים.

מעבר לריבוי שנוצר בבחינת "מרוב עצים לא רואים את היער", שעלול לגרום לחוסר התמקדות, קבענו, שמן העבר השני, הצורך בין הגורמים המתחרים על הפקת חומרים להתבלט (בלשון אחרת להיות אטרקטיביים יותר), גורם להם להשתמש באטרקציות ופעלולים שלא ממין העניין. בכך — גם בהתחשב ביתרונות שיש בכל האמצעים הללו שאין לזלזל בהם — נגרם נזק נוסף לבהירות השכלית, שככלות הכל, היא שמגלמת את רוח האדם.

דברים אלו נכונים, לא רק לגבי ערכות חינוכיות בהן עסקנו כדוגמא. כל אורח החיים בשנים האחרונות, נתון לשינויים דומים ועובר תהליך של גימיקיזציה מואצת ורעשנית. קודם שנעסוק במכלול, הבא נתבונן כמשל, בנקודה מבודדת וייחודית נוספת המשקפת את התופעה: מצויה בידינו קלטת מהקפות שניות באחת הישיבות החשובות מלפני למעלה משלושים שנה. בין השאר נהנים אנו גם כיום לשמוע שם שיר אחד ויחיד, שנוגן ונרקד בהתלהבות וברציפות כ-30 דקות! האם גם כיום אפשר להתמקד ולהעמיק בשמחה של מצווה וכיסופים להבוי"ת בצורה דומה?

בעניין זה קל לנו למשוך בכתפיים ולומר, ש"זהו זה, הדור של היום אינו כמו פעם". אך מבט מעמיק יותר, ילמד אותנו, שהדברים נעוצים במבול אדיר של ניגונים חדשים, אליהם נחשפים אנו מידי יום ביומו, כאשר בכך מתקפחת שימת הלב (תרתי משמע), לחיבור שלנו עם משמעות המילים וממילא גם עם הצדקת כלי זה, כאמצעי רוחני. כמו כן, ממש כמו בנושאים אחרים, במטרה להתבלט על היתר, חודרים אל המחנה תופעות מוסיקליות בלתי הולמות ברעשניות ותוך שימוש באמצעים חיצוניים. הלא דבר הוא!

אכן זהו רק סניף נוסף לתופעה הכוללת יותר, שהיא: חוסר תשומת הלב, לחיים השוטפים הריטואליים, שככלות הכל הם אמורים לקבוע את מעמדנו הרוחני וגם הגשמי. אחת הרעות החולות ואולי המסוכנת ביותר הפוקדות את זמננו, היא תופעת חוסר הסיפוק בחיי היומיום. תופעה זאת פוקדת כמובן הרבה יותר את החיצוניים ומוכרת בקרבם. אך דומה, שזליגתה אלינו גם במינונים נמוכים יותר, משקפת סכנה מהותית, ליסודות הכי חשובים באורח החיים התורני והמוסרי.

כל ימינו אנו עוסקים בחובותינו השוטפים כיהודים יראים. אלו מלוות אותנו שעה שעה, לכל אורך הזמן. אין כמובן לשער או למדוד כל פעולה ופעולה בבחינת "שכר מצווה". ברם, נוכח ההתפתחויות המאפיינות את זמננו, מותר לנו לשאול, האם העובדה שהמדובר בריטואל החוזר על עצמו מונוטונית אין ספור פעמים, כאשר כל העולם מתנהל סביב אטרקציות וגימיקים, אינה פוגעת בהכרתנו העצמית בערך מעשינו היומיומיים, שכאמור לא היה ולעולם לא יהיה להם תחליף?

ואם כבר, אז נפרוט את הדברים לפרוטות: כמה שימת לב דרושה על מנת למשל, לעורר ילד רך בבוקרו של יום, להלבישו, להאכילו ולשלחו לתלמודו במאור פנים? מאידך, כמה קל, להחטיא את האפשרויות וההזדמנויות המצויות במעמד זה החוזר על עצמו מידי יום? כמה רגישות יש אצל הילד וגם אצל ההורה, לכל סטייה מזערית אפילו, מהאפקט המושלם של ביצוע מטלה זו?

כאמור, המדובר הוא בצעד אחד ויחיד מתוך שלל מרכיבים, המעמידים לבסוף את דמותם של חיינו, כיהודים יראים ושלמים. יש להכיר בכך, שתהליכים חדשניים טכנולוגיים ותרבותיים, כבר שינו את העולם החיצוני וחודרים גם אל תוך המחנה פנימה בפרמטרים רבים.

עיקר הסכנה היא, בשיבוש יחסי המידות, הנובע מהסבת תשומת הלב הכל כך דרושה לניהול נכון של החיים השוטפים, והעמדתה לרשות גירויים חיצוניים יזומים, הנוחתים עלינו ללא הפסק.