אני לא נמצא בקשר עם א/נשים שאני לא מכבד. כל הנשים שאני מיודד איתן הן נשים דעתניות ועצמאיות. אבל כל אישה שנייה שאני מתחיל להכיר טיפה לעומק, ממהרת להגיד לי: "אני לא פמיניסטית".

כשאני שומע את הטענה הזו, אני מחייך ואומר לה: "את חלומו של כל גבר. את רוצה להיות שפחה בבית; את יודעת את מקומך ולא תתערבי בשיחה ללא קבלת רשות; את לא תשגעי לבעלך את המוח בזיוני מוח על הגשמה עצמית כי הגשמה עצמית פירושה בשבילך להיות מה שהוא רוצה; ברור לך שזכותו של בעלך לחנך אותך ולזיין לך ת'צורה במכות; גם ברור לך שזכותו לזיין אותך או כל אישה אחרת כרצונו; ברור לך שאין לך זכות לבחור או להחזיק ברכוש; ועד לחתונה את בתולה, כי ברור לך שאת רכושו של אביך ואחר כך רכושו של בעלך."

הנשים שאני אומר להן את זה מחווירות, שואלות אותי אם נפלתי על השכל וממהרות להסביר לי שמה פתאום? ברור שיש להן זכות בחירה וזכות לעבוד, ברור שהן ישברו את היד למי שירים אותה עליהן, את הבתולין הן שכחו בגיל 15 ומה פתאום אני מזיין להן את המוח? הן בכלל התכוונו לזה שהן לא שורפות חזיות.

מה שמצחיק בכל זה הוא, שכל הגברים שאני מיודד איתם, מצהירים על עצמם שהם פמיניסטים.

שוב ושוב אני נדהם כשאני רואה כמה עמוק הוא הדיכוי המופנם שלכן. הייתה קבוצה וחצי בערך ששרפה חזיות בשנות השבעים בזמן הפגנה אחת. אבל זה מה שנחרת בראש - שפמיניסטיות שורפות חזיות.

ואני שואל את עצמי - מה עובר לכן בראש? נדמה לכן שאנחנו מחפשים סמרטוטי רצפה כפרטנריות לחיים? אני לא מכיר אישה אחת שגילה בין 20-40 שלא חייה חיים פמיניסטיים. מה הפחד הזה מלהתגאות במהפכה הכי גדולה שהייתה בעולם (במקביל למהפכה התעשייתית), מהפכה שאתן יזמתן והובלתן, וששינתה לכולנו את החיים ואת תפיסתם?