0
המיטה בחלום הייתה רחבה מאד ולבנה מאד. זקנו השב של הסבא שלי היה גם הוא לבן מאד. פניו כפי שזכור לי היו לבנים, אולם איני זוכרת מה צבע היה לבגדים שלבשנו. שלושה היינו בחלום, סבא שלי ששכב במיטה הרחבה מכוסה בשמיכה לבנה עד זקנו הלבן, שלמה בן דודי ואני. שלמה ואני היינו ישובים על המטה הלבנה ורגלינו שלא הגיעו לרצפה נעות אנה ואנה כמטוטלת. השקט היה מוחלט ופניו של הסבא שלי שבחלום, היו נינוחות כפי שלא היו מעולם בחייו הזכורים לי. הוא הושיט יד גרומה, ארוכה ולבנה מאד לעברנו ואמר: "עכשיו לכו". כשהתעוררתי בבוקר המחרת להתכונן לבית הספר, בת ארבע עשרה הייתי אז, הייתה בי הידיעה שהסבא שלי מת. הידיעה הייתה ככל אותן הידיעות שנושא אדם בראשו, כמו שהוא יודע את שמו, את גילו ואת המסלול שילך בו כשיצא מביתו. הידיעה שהסבא שלי מת הייתה כמו הידיעה שבוקר או שאמא מכינה כריכים במטבח הסמוך, ככל אותן ידיעות העושות את העולם מקום מוכר כל כך, יציב וידוע. אבל לא יכולתי להזכר מתי הסבא שלי מת. זכרתי היטב את מחול השמחה שיצא בו הסבא שלי בליל הסדר האחרון, הוא חולל בריקוד חסידים סוער עד שנעתקה נשימה מפיו ועד שבנותיו, דודותי, משכו בכנפי בגדו והפצירו בו בקול בוכים מבוהל שיחדל. "די אבא, די, עוד תקבל שבץ לב" זעקו דודותי. אבי צחק ונזף בהן שתחדלנה מן המהומה ואנו כל בני הדודים קפצנו מסביב כעדר תיישים עד שגערה רמה הבהילה אותנו חזרה למקומותינו. לעומת הזכרון הזה שהיה חי מאד ושנצטרפו אליו מראה שולחן הסדר, הריחות של מאכלי הפסח וריחות הזעה של הרוקדים, לא היה בראשי שום זכרון של מוות או של אבל. ידעתי שלא יתכן שהסבא שלי מת בלי לוויה או "שבעה", אך הידיעה שהסבא שלי מת הייתה כה ברורה עד שכמעט יכולתי למששה. סיימתי להתלבש ויצאתי אל המטבח בו טרחה עדדין אמי על הכנת הכריכים. התבוננתי בה, היא נראתה כתמול שלשום. "אמא, שאלתי, סבא מתל-אביב מת?" "מה פתאום?" נזדעקה אמי, "חס וחלילה! איזה רעיונות מוזרים יש לך, תפסיקי לדבר שטויות". הכחשתה של אמי בלבלה אותי, אני ידעתי שהסבא שלי מת, רציתי רק שתזכיר לי מתי. הלכתי לבית הספר בתחושה מוזרה. חשתי את מבטו הכחול החודר של הסבא שלי נעוץ בגבי. בכל זרוע ראיתי את ידו הכחושה הבוחשת את הסוכר בתה עם לימון הנצחי שלו שבכוס הזכוכית הדקה. בכל דיבור שמעתי את קולו, המיטה הלבנה שבחלום הייתה בכל אשר הבטתי. הידיעה שהסבא שלי מת העיקה על חזי ורציתי לספר אותה לכל חברותי, אבל כיוון שכנראה לא הייתה במקומה, שתקתי. כל היום הסתובבתי בתחושת כאב של געגוע שלא ידעתי את פשרה וכשהסתיימו הלימודים רצתי הביתה. אמא קבלה את פני, מביטה בי במבט מוזר. "איך ידעת?" שאלה. "איך ידעתי מה?" לא הבנתי את פשר שאלתה. היא המשיכה להתבונן בי עוד שבריר שניה ואחר כך אמרה חרש "סבא מת הלילה, לפני שעה קבלנו מברק". |