לא הצלחתי עדיין לעשות את הסיכום שלי לחצי השבוע הרביעי של המאבק. לפיכך אולי צריך לעשות את מה שעשה שר ההגנה הגרמני ואעתיק מאחרים (איך אמר ניוטון- עמדתי על כתפי נפילים...). אז אני מביא את הסיכום שכתבה מעין סימון, עובדת סוציאלית - רכזת מרכז סיוע בלשכת רווחה נווה יעקב:

עם סיום המאבק על הסכם שכרנו, ברצוני להודות לכל חברי למקצוע שהתגייסו לטובת המאבק, הוכיחו מנהיגות ונחישות, לחברים שהיו שותפים להפגנות ולמלחמה על זכותנו להשמיע את קולנו ולהיות אחראים לגורלנו וביטאו את התוקף של תפקידנו המקצועי כסוכנים לשינוי חברתי. ברצוני להוקיר במיוחד את חברי המרכז והמזכירות, שלמרות כובד המשקל שהונח על כתפיהם לא נכנעו ללחצים ונלחמו עד אשר הונח "אקדח לרכה" לראשיהם. ובזאת, כוונתי לאלו שהצביעו והובילו לדחיית ההסכם בהצבעה הראשונה, ייצגו את קולו של השטח נאמנה, למרות הלחצים הבלתי נלאים והבלתי דמוקרטיים בעליל שהופעלו עליהם ברמות מטורפות.

מבחינתי צריך לבחון את המאבק בשלושה פרמטרים. ברמה המוחלטת, ברמה היחסית וברמה התהליכית.

1. ברמה המוחלטת - בהקשר של מצבנו במספרים מוחלטים, לאחר 17 שנה של שחיקת שכר, וכן ביחס למטרות שלשמן יצאנו למאבק. היו לנו ציפיות והן אוכזבו באופן מוחלט: לא קיבלנו שינוי מבנה שכר ולא צו הרחבה. מה שכן קיבלנו היתה עליית שכר שאינה משלימה פערים ושחיקה של 17 שנה.

2. ברמה היחסית - ביחס לשאר ועדי העובדים - כל אנשי המקצוע שמדברים איתם (משפטנים, כלכלנים) - טוענים שהשגנו הסכם מצויין, גם באחוזים ביחס לשירות הציבורי. והאוצר אף כועס עלינו, ש"כופפנו" אותו בדאגה למופרטים (עובדי העמותות). יצרנו תקדים "מסוכן" בו המדינה מחוייבת לעובדים המופרטים, וכן קיבלנו ממנה התחייבות שגם בהעלאות שכר בשנים הבאות - העמותות לא יוזנחו. אולי בכך אנו גם מפחיתים את הכדאיות שבהפרטה, אשר החשש הכי גדול שלה שיפריטו את כל שירותי הרווחה באשר הם, את כולנו! זאת, למרות כשל שוק חמור שקיים בתחום.

3. ברמה התהליכית (בכל זאת אנחנו עובדים סוציאליים) - המאבק הזה היה הצלחה כבירה. העו"סים בשטח פיתחו תודעה ביקורתית ודמוקרטית והחלו להבין שיש להם אחריות על חייהם, אל להם לסמוך על אחרים שיעשו מלאכתם. שנית, בפועל, היכן שהיה וואקום של פעילות צירים, במרבית המקומות נוצרו נציגויות ומנהיגויות מקומיות בשטח. שלישית, גילינו את כוחנו שוב כסוכני שינוי. רביעית, נוצרה תחושת שייכות וגאוות יחידה בקרב מי שהחל לפעול במאבק. חמישית, נוצרו קשרים בין עו"סים במקומות שונים. תשתית להמשך שיתופי פעולה עתידיים. שישית, פותחה תודעה ציבורית לחשיבות תחום הרווחה בציבור הרחב. מהווה בסיס להמשך פעילויות שלנו לשימור והמשך פיתוח תודעה זו. כאן אל לנו להרפות, למרות המעמסה היומיומית הבלתי נסבלת של עבודתנו. עלינו לשמר הצלחה כבירה זו. ואישית, אני גאה על שייכותי לעיריית ירושלים, אגף המונה כ-550 עובדים, ולמעלה מ20 פעילים במטה המאבק, על התארגנותינו במאבק: לפני- במהלך- ולאחריו. מעריכה ואוהבת אתכם.

תקראו לי נאיבית ואידיאולוגית, לתפיסתי, המאבק הזה היה מעבר לנושא השכר, הוא גם מאבק על התוקף המקצועי והמוסרי של תפקידנו.

מחד, שכר שלנו שווה לערך שמעניקה המדינה למדינת הרווחה שבה. ההון האנושי הוא גם סוג של הון שצריך להשקיע בו ע"מ לקבל מוצר טוב של רווחה. בזאת, הפעם המדינה כשלה.

מאידך, אם היינו מקבלים תוספת שכר גבוהה יותר, אבל במחיר של ויתור ערכי המקצוע של סולידאריות וצדק חברתי, זהו היה ניצחון מר ביותר שלמעשה מוציא מתוכן את המקצועיות שלנו.

באיזו זכות אח"כ אנחנו פועלים למען לקוחותינו, לקידום זכויותיהם של המוחלשים, בעוד שבתוכנו לא עשינו זאת?

כפי שעניתי בתכנית רדיו לרזי ברקאי (גל"צ) שראיין אותי וטען שסתם שבתנו עוד שבוע, שתי סיבות למה המשך השביתה היתה מוצדקת:

האחת, לראשונה השטח הצליח להשמיע קולו ולהשפיע על הנהגת האיגוד.

שנייה, ביטלנו את התוספת של כ-7 שעות בחודש (תוספת שהוחרגה לאימהות לילדים עד גיל 8/12). השעות הללו הן דבר שלא יכולנו לחיות איתו בשלום, משום שלפני מספר הסכמי שכר הוחלט שנעבוד פחות שעות, על מנת שנתמקצע, נשתלם, נקרא ספרות מקצועית.ובמהלך של האוצר לדרוש מאיתנו לעבוד בפועל יותר שעות (מלבד אימהות לילדים) המשמעות היתה שאנחנו פוגעים אנושות בהיותנו מקצוע של מומחים, ובכך באיכות השירות, ומנגד מקבעים את הלגיטימציה לתפיסה שהמקצוע הוא מקצוע כ"נשי" של אימהות ו"משכורת שניה".

אגב, עם כל הצער והכאב, גם צריך לראות את המציאות בעיניים פקוחות, להיות גם חכמים ולא רק צודקים. במיוחד במבנה הפוליטי של היום שפעל נגדנו (שר האוצר/ שר הרווחה/ יו"ר הסתדרות שהסיר כובד משקלו מהמו"מ/ ראש ממשלה ניאו-קפיטליסטי). עם כל הכעס על המכתב שפרסמה בזמנו שלי יחימוביץ' היא רק שמה לנו מראה שלא אהבנו לראות אותה, ואני דווקא מעריכה את האומץ שבכך, למרות האכזבה מכך שאין ביכולתה לסייע לנו לקבל יותר.

משום כך, המלחמה על השכר ומעמדנו המקצועי, מחייבת מלחמה ארוכת טווח והבנה שאין מצב שנקבל הכל בבת אחת. עלינו לרוץ ריצת מרתון ולא ריצת ספרינט. ומתוך כך, עלינו עכשיו להתכנס פנימה, לאחד את השורות, להתלכד ולהתארגן לקראת המאבק הבא על השכר בדצמבר 2014.

להלן הצעדים אותם חושבת שיש לעשות:

1. ראשית, מאחר שנוצר משבר אמון באיגוד בתוך השטח, עלינו לחדש את האמון באיגוד ובעיקר בנציגיו. על מנת לחדש את האמון, יש ללכת לבחירות בהקדם האפשרי לכל מוסדות האיגוד. וחובתו של השטח היא לדרוש שנציגיו יעבדו בשקיפות וייצגו את קולו במוסדות הנבחרים.

לתפיסתי הכישלון ברמה המוחלטת לא נבע רק בהיותינו "נחמדים" או "יפי נפש" מדי, אלא שתי סיבות עיקריות אחרות. האחת קשורה להתנהלות האיגוד והנהגתו, השנייה קשורה לשטח.

הנהגת האיגוד היתה מנותקת מהשטח ומנציגיו הצירים ומציפיותיהם. יו"ר האיגוד הוביל מדיניות של עמימות ולא דיברר מספיק את התהליך לשטח (לא השטח ולא נציגיו היו מעורבים ומיודעים בהורדת נושא שינוי מבנה השכר מסדר היום של המו"מ, נאמר לנציגים שהנושא נדחה לסוף הדיון).

מאידך, מבחינת השטח, חלק מהשטח מצד אחד לא האמין שהאיגוד הוא שלו, או שמצד שני, חלק אחר סמך על נציגיו בצורה עיוורת מבלי שישמיע את קולו באופן מועיל ואפקטיבי. השתתפות בהפגנות הינה חשובה, אך אינה מספיקה. חובתו של השטח לוודא כי נציגיו ייצגו את קולו באופן דמוקרטי. זאת, באמצעות התכנסות ,השמעת הקול מול הצירים ויצירת התנהלות דמוקרטית. (כמובן, אסור לעשות הכללה: בקרב חברי תנועת עתידנו, במחוז דרום, בעיריית ירושלים למשל, כן התנהלו באופן הזה, והיו גם ניצני פעולה נוספים, אך אלו התארגנו בשלב מאוחר מדי למאבק זה).

הסיבות האלו, לתפיסתי, הן הן שיצרו מצב של חוסר מעורבות, חוסר השפעה, ניתוק ותחושת כישלון ואכזבה. 

על כן, עלינו כרגע להשקיע מירב מרצנו באיחוד השורות והפיכת האיגוד לגוף המייצג את השטח. באמצעות שקיפות מצד אחד ומעורבות ודרישת השטח להתנהלות דמוקרטית בכל הרמות החל מהאשכולות ועד פנים מוסדות האיגוד.

2. בשלב השני, עלינו לבחון חלופות להסתדרות שבגדה בנו, או לחליפין לייצר מאזן חדש בתוכה, כך שתדאג יותר בפעם הבאה לזכויותינו החוקיות והמוסריות להתפרנס בכבוד. עלינו לבנות צוותי חשיבה ובדיקה שיבחנו מה הם המחירים וההפסדים של כל אפשרות ודרכי פעולה אפשריים (אשר יאושרו ע"י המרכז החדש שיפעל באיגוד, לאחר הבחירות).

3. במקביל, עלינו לשכור את היועצים הטובים ביותר לטובת הכנות למאבק, ולא רק אלו מההסתדרות או כאלו המחוייבים לאינטרסים זרים, דוגמת וועדים אחרים.

והכי חשוב, עלינו להאמין בעצמנו, ביכולותינו, בכוח אחדותינו, ובמטרותינו, וכך נגיע לדצמבר 2014 מוכנים יותר.

4. אמנם הסכם השכר סגור עד דצמבר 2014 ולכן לא ניתן לפתוח למו"מ דרישות המופיעות בתוך ההסכם. מנגד, יש לבחון אפשרויות לקדם שינויים בעלי השפעה פוטנציאלית על שכרנו, שאינם מופיעים בהסכם. לדוגמא: קידום זכויות שוות כסף מול נציבות המדינה והשלטון המקומי, שייתכן ויכולות להגיע לנו ואין אנו דורשים אותם בהיעדר ידע; תוספת שכר בעבור הרפורמה בלשכות לשירותים חברתיים; תוספת שכר בעבור חוקים חדשים (דוגמת חוק נפגעי המתה), וכדומה. לצורך כך יוקם צוות פעולה בנדון מטעם האיגוד ובמידת הנדרש האיגוד ישכור מומחים לסייע לקדם הנדון.

בהצלחה לכולנו.

מעין סימון

עו"ס, רכזת מרכז סיוע בלשכת רווחה נווה יעקב

ציר באשכול עיריית ירושלים.

אמא לאריאל ואשתו של לירן, הנלחמת על זכותי להיות שותפה מלאה בפרנסת המשפחה.