אוה, כמה הפתעות יש בחיים האלה... כל יום מזדמן לנו העולם הרפתקאות חדשות... אני לפעמים עומדת נפעמת מהיכולות של היקום להכיל אותנו עם כל הרצונות והחלומות שלנו... יש תקופות בהן אני נמצאת בתוך עלטה שחורה שעופפת אותי ומקשה עלי להתקדם... מערפלת את חושיי ואת הרציונאל שלי, עד כדי כך, שכל שנותר לי הוא להתקפל לתנוחה עוברית ולהתפלל... להתפלל לכח... להתפלל לאהבה... להתפלל שהדרך שבה בחרתי היא הדרך הנכונה... להתפלל לעזרה, להזדמנויות לאור שיבוא ויושיט לי יד...

 וכשהתשובה לא מגיעה מיד, והערפל התפוגג, המחשבות מתחילות להתבהר ויש פיתרון, יש מוצא - אני אברח מכאן, אני אצא למסע. במסע אמצא את התשובות, אכיר אנשים, אחווה הרפתקאות חדשות ואצמח גבוה גבוה. אני אושיט ידיים אל השמש במרחבים הגדולים שכבשתי ואראה את האור...!

אבל נסתרות הן הדרכים שבה העולם והחיים רקמו בעבורינו... נסתרות וסתומות... כדי לפתוח מסע יש להיכנס בדלת שתוביל אותי למסע שאליו בחרתי לצאת, אבל הדלת שנכנסתי בה היא הדלת של היכל הדלתות. מיכאל אנדרה כתב על זה, הוא צדק... פתאום, כל התפילות נענו לי, בבת אחת, אני עומדת בהיכל הדלתות וכל הדלתות שמולי - הזדמנויות שייחלתי להן - אהבה, עבודה (שמכניסה כסף) עבודה (שמאפשרת לי לצמוח בתחום באומנותי שאני בחרתי לעסוק בו) משפחה, חברים - כל מה שרציתי כל כך כשהייתי כבויה....

זה לא יכול להיות... זאת טעות! אני הרי כבר רגל אחת במסע... התיק ארוז....! מה עושים?!?

אוי אוי... אני מבולבלת... אני כבר ממש מבולבלת... יומני היקר, מה אני עושה? מה? עכשיו כל המחשבות מתבלבלות אחת עם השניה, והרגשות שגואים ומציפים אותי לא נותנים לי מנוחה... אני חושבת שאזחל שוב למחילה שלי... אלך לישון... מחר בטוח יהיו תשובות להכל...