A long time ago, in a galaxy far, far away

את החשבון שלי בקפה פתחתי מתישהו ביולי בתקווה למצוא קן להתקפי גראפומניה חוזרים ונשנים וכן, גם כדי לראות ולהיראות. אז פתחתי לי בלוג ואפילו נתתי לו שם, "אמרו אכן לזקן" ובעודי חופר מילים במרץ בואכה הפוסט הראשון בנושא..."שקר כלשהו" החלטתי שאל לי להיחפז עם הקשקשת והמלל ושעדיף לי תחילה לבחון את הדינמיקה של הקפה ושל יושביו.

אז התחלתי עם הקהילות: אחרי הכל, הקהילות היו פורמט מוכר וכבר הייתי חבר בקהילות כאלו ואחרות. שלחתי את לחמי בכמה קהילות הקרובות לליבי ובראשן קהילת המוזיקה, אהבתי הנצחית. מהר מאוד התחלתי להרגיש כמו דני דין, רואה ואינו נראה. במקום הדינמיקה של השיחה בין אדם לאחרים שהכרתי מקהילות אחרות, הרגשתי דינמיקה של שיחה בין אדם לעצמו ואת זה, ברוך השם, יש לי מספיק.

לא טוב פורומים (תוציא, תוציא...)

נפעם מכשלון נסיונותיי להדיינות פומבית וירטואלית, פניתי לדפים האישיים של כמעט כל מי שקפץ לי למסך. קראתי תכנים, מעניינים יותר ופחות ועברתי מבלוג אחד למשנהו כמוצא שלל רב. לא עבר יותר מדי זמן עד שכל מיני אנשים פנו אלי והציעו לי חברות. זה נורא נחמד, חשבתי לי, כנראה שהקסם עוד לא פג...

אך עד מהרה התברר לי כי בתמימותי נקלעתי למערכה עקובה מדם בה לוקחים חלק אזרחים מן הישוב וידוענים עתירי תהילה ונלחמים זה בזה עד טיפת תשומת הלב האחרונה על המשאב הנדיר של עולם הקפה הקפיטליסטי: הכוכבים.

בשבילי הכוכב זה אני

כן, כן ידידי, הכוכבים הם הדלק המניע את המערכה האינטרגלאקטית של הקפה כאשר שועלי הקרבות הותיקים אינם בוחלים בכל דרך לזכות בהילת הכוכבים המשכרת.

בשלב זה, יש להודות, די נבהלתי: איך יוכל יצור א-סוציאלי לכאורה שכמותי לזכות בכוכבים משל עצמו?. הבהלה הפכה עד מהרה לתסכול של ממש: מה כולה ביקשתי? הרי אני לא רוצה להיות אוליגרך של כוכבים. רק, ככה, כמה כוכבים קטנים ומסכנים בשביל ההרגשה.

בשלב כלשהו אפילו שקלתי לשים פוסט בעל אוריינטציה קבצנית שיקרא ליהודים הרחמנים לזרוק כמה פירורים לעבדכם הנאמן. אחרי הכל יש לי משפחה לפרנס ואגו להכיל.

ככל שהעמקתי בחקירת מלחמת הכוכבים, העמיקה שתיקתי שהטלטלה לה בין קירות "אמרו אכן לזקן" שהפכו טחובים בינתיים.

גאולה, הו גאולה...

וכך נמשכה לה התנהלותי זמן לא קצר, עד שיום אחד עברתי לחקור את גלריות התמונות.

לא בלי חשש הקלקתי חרישית על התמונות הפופולריות ומה רבה הייתה הפתעתי.

לפני נגלו המוני תמונות של בחורות, יפות יותר ופחות ולבושות פחות ופחות שהביטו בי בשלל פוזות כשסביבן נאספו תגובות מרויירות של גברים מחורמנים אבירי כוכבים.

"יש ציצים!", מלמלתי לעצמי נרגש כולי לפגוש שריד קדום של הסדר העולמי הישן, "יש עוד תקווה לטבע האנושי...". וכך בעודי מגדיל תמונה אחת וסוגר אחרת הבנתי שהכל בסדר בקפה, הכל בסדר.