לטובת כל אותם דחופומשוכים נפלאים

שראשם האחד רוצה

וראשם האחר לארוצה

ולעולם הם נשארים תקועים

במקום.

הדחופוּמשוך שלי יצא מתוך דפי הספר.

"אואחַ! גדלת כל כך מאז הייתי בת שמונה" אמרתי

לו, מופתעת.

הוא הביט בי בדוּ ראשיו היפים וחייך

את דוּ חיוכיו המקסימים.

"הנה, קח," הוצאתי מכיסי חופן בוטנים קלופים

והושטתי

לו.

הדחופוּמשוך שלי עמד בלב כר הדשא, מביט מבולבל בעיניים גדולות.

ראשו השמאלי התכופף בהטיה חביבה ורחרח את כתפי,

בלוריתו הכסופה דגדגה את  צווארי, שם-שם, במקום המתגעגע ההוא.  

ואחר כך בא ראשו הימני ודחף אותו משם, משרבב שפתיו ונוחר נחירונת

עדינונת

באוזני.

"הי, מותק, אתה רוצה עם הרבה מלח, או עם קצת?" שאלתי

אותו בשקט.

רחש נשמע בין השיחים, והרוח הניעה אורנים ביער.

הדחופוּמשוך שלי קרב

ורחק.

הוא רצה בוטן

אבל

הוא גם לא.

הדחופוּמשוך שלי ביקש:

אני רוצה הביתה.