השופט גולדסטון, במסגרת מאמר פובליצסטי, ביצע הרהורים וחרטה ביחס לנוסח הסופי של דו"ח בדיקת אירועי "עופרת יצוקה", עליו הוא חתום, ואמר כי אם היו לו הנתונים המצויים בידיו היום, הדו"ח היה נראה אחרת. ראש הממשלה ושר החוץ מיהרו לצאת בהכרזות וקיראה לאו"ם לגנוז את הדו"ח, ובכך הוכיחו שוב ושוב, כי הם נוהגים כאותו אדם פיקח, אשר מצליח להחלץ מצרה שאדם חכם נימנע מלהיכנס אליה. כזכור, אירועי "עופרת יצוקה" התרחשו בחודש דצמבר 2008 (חנוכה תשס"ט), עת ראש הממשלה היה אהוד אולמרט, שר הבטחון אהוד ברק ושרת החוץ ציפי לבני. הרשויות הישראליות סגרו את רצועת עזה לתקשורת, והותירו את זירת התעמולה / הסברה לצד הפלסטיני. המשגה הראשון של ממשלת ישראל, לדורותיה, היתה הכשלון בהנחלה לעולם את הנראטיב הישראלי לפיו עם ההתנתקות, נסתיים הכיבוש הישראלי ברצועת עזה, ולישראל אין כל שליטה צבאית, אזרחית ואפקטיבית בשטחי הרצועה. הביקורת שלי על כשלון החזית ההסברתית של מדינת ישראל, למשל ביחס להתנתקות וביחס למרמרה, היא עניין למאמר נפרד ונרחב, או אולי אף למספר מאמרים, אולם אנו נרחיב כאן במעט במאמר מוסגר. לעניין זה משמעות קרדינאלית. על מעצמה התופסת שטח בתפיסה לוחמתית (כובשת - בשפת העם) חלות חובות ישירות כלפי האוכלוסיה האזרחית בשטח (מוגנים בשפת אמנת ז'נבה הרביעית). מנגד, מעצמה המטילה סגר מבחוץ על מעצמה אחרת-זרה, חלים כללים שונים. כאשר ישראל מטילה סגר יבשתי וימי על רצועת עזה, במעמדה כשטח כבוש, מדובר לכאורה בענישה קולקטיבית פסולה המופנית כנגד אוכלוסיה אזרחית - בעוד הטלת סגר על רצועת עזה, כשטח עצמאי ועויין, מהווה סנקציה לגיטימית במישור הבינלאומי, משום שאינו פעולת לחימה במסגרתה נהרגים אזרחים. מבצע "עופרת יצוקה" מתחיל כאשר הנחת המוצא בעולם הגדול הוא כי ישראל היא הגורם הכובש. כלומר, פסיכולוגית, כל פעולה פלסטינית נתפסת כהתנגדות לכיבוש, כלומר כתגובה, ולא כיוזמה התקפית ראשונית. תגובת ישראל, כפי שהיא נתפסת בעולם, היא מלכתחילה הסלמה של תוקפנות מקורית. יש לזכור כי מבחינת הבנת דעת הקהל העולמית, כיבוש הוא ישיר, כלומר נוכחות צבאית ומשטרתית מסיבית של המעצמה הכובשת בשטח הכבוש. מעורבות הכובש בכל תחומי החיים. על כן, מבלי שנוצר לוח מושגים משותף בין ישראל והעולם הרחב, נראה כי ישראל, המעצמה הכובשת, במקום לממש את ריבונותה בשטח הכבוש באמצעות משלוח כח ימ"מ בן 10-30 איש, מתחנת המשטרה המקומית לביתו של המבוקש המתגורר בסמיכות - משגרת מטוסים, מרגמות ופגזי טנקים לתוך אוכלוסיה אזרחית, וגורמת לאבידות כבדות בנפש. מועצת זכויות האדם של האו"ם, הגוף אשר יזם את ועדת גולדסטון, הוא גוף המוטה נגד ישראל. כתב המנדט של הוועדה נוסף מלכתחילה בצורה מוטה וסימן את ישראל כפושעת מלחמה עוד בטרם החלה החקירה. מדינת ישראל הרשמית (באותו שלב, ממשלת ביבי-ליברמן-ברק) סברה כי אין מקום לשתף פעולה עם הוועדה, משום שהתוצאות כבר נקבעו מראש, ושיתוף פעולה יקשה על ישראל להתנער מהמסקנות הצפויות. כך אירע, שעמדת ישראל הרשמית כלל לא הוצגה לוועדה, לרבות סקירה כללית על הסכסוך והגורמים אשר הביאו לפתיחת המבצע. היו התארגונויות פרטיזניות של נפגעי טרור וקסאמים שביקשו להעיד בפני הוועדה - אולם עם כל הכבוד למקרה הפרטי של הרופאה המסכנה מאשקלון, היא יכולה להציג את המקרה הפרטי שלה, ולא להציג את המאקרו. עדותה משתלבת בהנחות יסוד שגויות העומדות בפני הוועדה, וכך עלול להתפרש כי המסכנה נפגעה משום שישראל היא כובש תוקפני והחמאס הגיב באמצעות ירי קסאם שפגע במרפאה של הרופאה ופצע אותה. חוסר שיתוף הפעולה של ישראל העמיד גם את אנשי כוחות הבטחון ודרג מקבלי ההחלטות בסכנה. בית הדין הפלילי בהאג (אשר אינו מוסמך לדון על ישראל והשטחים הפלסטינים, אבל הנושא עוד לא עמד למבחן מעשי) מאבד סמכות שיפוט אם השתכנע שמדינת האם ערכה הליך שיפוטי אמין וראוי בעניין. בל נשכח את סמכות השיפוט האוניברסלית אותה רכשו לעצמן מעצמות קולוניאליסטיות לשעבר (בריטניה, ספרד, בלגיה) אשר עלולות להרחיב את שיפוטן מהקולוניות אותן הותירו מבוססות בדם, לאזיורים בעולם שלא נוגעים להם, כמו נישראל ורצועת עזה. ישראל, אשר לא שיתפה פעולה עם ועדה שהוחזקה כמוטה נגדה, לא סיפקה ראיות כי היא אכן מטפלת משפטית, באופן אמין וראוי, במקרים המחייבים בדיקה. רק לאחר חתימת הדו"ח ופירסום ממצאיו, החלה ישראל לשתף פעולה בפועל עם ממצאי הוועדה (להבדיל מהליך החקירה עצמו) פרסמה את ממצאיה והתקדמות החקירות בחשדות לביצוע עבירות פליליות, וכן חשדות לפשעי מלחמה במהלך המבצע. ברור שכיום גולדסטון יכול לומר כי אם היו לו הנתונים שנמצאים בפניו היום, היה הדו"ח נראה אחרת. אולם ממשלת ישראל לא יכולה לרחוץ בנקיון כפיה ולטעון כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, וכי יש לגנוז את הדו"ח. אם ישראל היתה מתחילה לשתף פעולה עם עבודה הוועדה לפני פירסום המסקנות, או לכל הפחות מתעלמת מהוועדה אך מציגה מעל לכל במה בינ"ל, באופן שקוף, את עמדתה הן ביחס לעצם העהובדה כי אין כיבוש ברצועת עזה, הנסיבות שהביאו לפרוץ המבצע ואת ממצאי בדיקתה העצמאית - לא היינו מגיעים למצב הזה. גולדסטון סמך את הצהרתו האחרונה על בסיס מידע שממשלת ישראל בחרה להעביר לאו"ם רק לאחר פירסום ממצאי הוועדה. לא התרשמתי כי גולסטון סבור כי הדו"ח היה שגוי במועד פרסומו. כמשפטן הוא יודע כי מעשיו נבחנים על בסיס המידע אשר עמד בפניו בעת חיבור המסמך, ולא בראיה בדיעבד. ההכאה על חטא היא יותר מצפונית ופחות משפטית. נראה כי גם אליבא דגולדסטון, הדו"ח תקף גם כיום. לדעתי, גם אם יגנז הדו"ח, הרי שהוא כבר פורסם ואת הנזק הוא יצר למדינת ישראל. יש להתמודד כיום עם תוצאותיו של פירסום הדו"ח, ולא עם המסקנות עצמן. המסמך יגנז - אך הדמוניזציה של ישראל תשאר באור הזרקורים. |