התפיסה של כלל העולם את מעמדה של רצועת עזה, שונה מהאופן בו ישראל תופסת את מעמדה של רצועת עזה, ודומה יותר לעמדה הערבית. הנחת המוצא הזו, בדבר מעמדו של השטח, מכתיבה את המדיניות של מדינות העולם בסכסוך. מהו איפה מעמדה של רצועת עזה? רצועת עזה היתה חלק משטח המנדט הבריטי בפלשתינה - א"י, ממש כמו מדינת ישראל ושטחי יהודה והשומרון. לאחר סיום המנדט (1948), ובשל כשלון תוכנית החלוקה בפלשתינה - אי"י, נותר שטח זה מחוץ לשטח הריבוני של מדינת ישראל, וללא מדינה ערבית פלסטינית אשר תטיל בו את ריבונותה. מצרים, מסיבותיה שלה, בחרה שלא לספח את רצועת עזה ולא להחיל שם ריבונות מצרית - אלא הותירו את השטח ללא ריבונות תחת ממשל צבאי. לאחר אפיזודה קצרה במבצע קדש (1956), במהלכה היתה הרצועה מוחזקת תחת שליטת צה"ל, שבה רצועת עזה לממשל צבאי מצרי. במלחמת ששת הימים (1967) כבשה/שחררה/תפסה ישראל את רצועת עזה מחדש והחילה בה ממשל צבאי. אקט זה גובה מבחינה משפטית בהוראות חקיקה (מנשר וצווים), אשר נחתמו על ידי מפקד כוחות צה"ל באיזור חבל עזה וצפון סיני. (אזור חבל עזה = אזח"ע) יש להבהיר כי מבחינה משפטית, השלטון הצבאי בעזה היה מובחן מהשלטון באיזור יהודה והשומרון (איו"ש). הריבון היה מפקד צבאי שונה (אלוף פיקוד מרכז באיו"ש לעומת פיקוד דרום באזח"ע), כל אלוף הוציא הוראות חקיקה נפרדות לאיזור בו שלט, מערכת המשפט הצבאית היתה מפוצלת בין האיזורים. כמובן שבאיו"ש שררו הוראות החוק הירדני אשר היה תקף שם לפני 1967, בעוד בעזה שרר החוק הצבאי המצרי.
עם הסכם השלום עם מצרים, ויתרה מצרים על רצועת עזה והותירה אותה תחת ממשל צבאי ישראלי. במסגרת הסכם אוסלו, הסכימו ישראל ואש"ף, על הקמת רשות פלסטינית בשני האזורים (כלומר באיו"ש וזאזח"ע). עוד הצהירו הצדדים, כי הם רואים את שני האיזורים כיחידה טריטוריאלית אינטגרלית אחת. כך נוצר מצב בו ישראל מצהירה כי היא רואה את שני האיזורים כיחידה אחת, אך ממשיכה להחזיק בהם מערכות שלטוניות ומשפטיות נפרדות. כמו כן, הסכמי אוסלו קבעו מסגרת כלכלית משותפת (מבחינת מכס, גביית מע"מ וכיוצ"ב) בין ישראל, אזח"ע ואיו"ש. בשנת 2005 ביצעה מדינת ישראל את ההתנתקות מרצועת עזה. ההתנתקות מרצועת עזה הושלמה במהלך משפטי אחרון: צו אלוף פיקוד דרום אשר ביטל את הממשל הצבאי, את מערכות השלטון הצבאיות ואת מערכת המשפט. אליבא דישראל, תם הכיבוש (או כל הגדרה אחרת היכולה לתאר את התפיסה הלוחמתית של הרצועה בידי כוחות צה"ל) ברצועת עזה. אין לישראל זיקה לשטח, היא כבר לא מנהלת את ענייניהם של התושבים המקומיים ואינה שופטת אותם במערכת משפט צבאית נפרדת. לפלסטינים היה נוח לטעון כי הכיבוש לא נסתיים. לכובש אחריות כלפי האוכלוסיה הנתונה תחת שליטתו, אחריות שהפלסטינים לא רצו ליטול; על כובש חלות מגבלות שלא חלות על צבא זר הפועל מבחוץ; כמו כן, סיום הכיבוש שולל מאירגוני הסירוב את זכותם הלגיטימית להלחם ולהתנגד לכיבוש. הפלסיטינים נאחזו בטיעון כי עזה והגדה המערבית הן יחידה טריטואיאלית אחת, ולא ניתן לסיים כיבוש באופן סופי ומוחלט רק בחלק מהטריטוריה. הכשלון הראשון של ישראל, היה כי לא השכילה להסביר לעולם, היכן שאנשים קונים מדריכי טיולים ל"ישראל והשטחים הפלסטינים", כי יש הבדל בין רצועת עזה והגדה המערבית, וכי לא באמת ניתן לראות בהן יחידה טריטוריאלית אחת לפי אמנת ז'נבה הרביעית (להגנה על אוכלוסיה מוגנת בשטח הנתון בתפיסה לוחמתית). המהלך הותיר שאלות פתוחות שנותרו ללא פתרון. נסיגה חד צדדית שוברת את הכלים של הסכמי אוסלו. האם ישראל והפלסטינים עדיין עומדים על תוקפם? מה המשמעות של יצירת שטח הנתון לשליטה פלסטינית שאינו שטח A? האם יש כאן יצירת ריבונות כלשהי בשטח שהיה נטול ריבונות במשך כמעט 60 שנה? האם אותה ריבונות היא פלסטינית? שטח ללא ריבונות? האם האוטונומיה הפלסטינית מתקיימת שם, למרות שאין מעליה ריבון מפקח כמו בגדה המערבית?
השלב הבא היה הסגר על רצועת עזה. ישראל סגרה את המעברים היבשתיים בין ישראל והרצועה, ולא אפשרה תנועת פועלים וסחורות במעברים היבשתיים. כשלון הסברתי נוסף הוא בסיווג של רצועת עזה לאחר ההתנתקות: למדינה אין כל חובה לאפשר מעבר סחורות ואנשים משטחה למדינה שכנה - אך למעצמה כובשת יש חובות ביחס לרווחת האוכלוסיה הנתונה תחת שליטתה. ישראל נתפסת ציבורית כתוקפן הכופה ענישה קולקטיבית על אוכלוסיה כבושה המצויה תחת ידיו. ישראל גם הותירה לעצמה את השליטה בים התיכון מול חופי עזה, ובכך שלטה בכניסות היבשתיות והימיות לעזה. יש לזכור כי אין ברצועת עזה שדה תעופה רשמי פעיל. כשלון נוסף: העולם תופס את ישראל ככובש בפועל משום שהיא שולטת בכל הכניסות והיציאות לעזה, הן היבשתיות והן הימיות. ישראל כשלה להסביר כי יש עדיין יציאה לכיוון המצרי, וכי המצרים בוחרים לסגור את היציאה מעזה לשטחם. יתכן כי הדבר נובע משיתוף פעולה בטחוני בין מצרים וישראל, ויתכן כי מדובר בשרירות מצרית - כך או אחרת, הנושא מעולם לא נידון בצורה רצינית בהסברה הישראלית. עליית החמאס לשלטון בעזה יכולה היתה להיות הזדמנות להסברה הישראלית. החמאס מחזיק בטרמינולוגיה שאינה מבחינה בין התנחלויות בשטחי 48 והתנחלויות בשטחי 67. החמאס משתמש ברטוריקה של שחרור כל פלסטין. אש"פ, בראשות הפת"ח, היה זהיר בהתבטאויותיו ביחס לשטח אותו מבקשים לשחרר מידי הישות הציונית [תוך יצירת אבחנה בין מספר סוגי שטח: ישראל בגבולות החלוקה, ישראל בגבולות הקו הירוק, השטחים שנכבשו ב-1967 מירדן ומצרים, ושטחים מפורזים שחצצו בין הקו הירוק והשטחים שנכבשו מירדן ומצרים] - אך החמאס לא. גם הפעם, ישראל לא השכילה לבסס את ההסברה שלה על יצירת שפה משותפת עם העולם, ומישור התייחסות זהה, בטרם תבנה את הנימוקים והטיעונים שלה. כיום, הטרמינולוגיה החמאסית היא השוטלת בכיפה. ישראל היא מדינת אפרטהייד משום שהיא שולטת ביחידה גיאופוליטית אחת (ישראל, איו"ש ורצועת עזה) ומפלה בין סוגי אוכלוסיות שונים הנתונים תחת שלטונה. הפתח, לפחות בעת שניהל תעמולה כלפי חוץ, דאג להבחין בין שטחי מדינת ישראל בגבולות 67, לבין שטחי הגדה הכבושים, שטחי עזה הכבושים ושטחים מפורזים (כדוגמת לטרון).כעת, למה על אבו-מאזן וחבורתו להתאמץ בהבחנות לא רלוונטיות, אם כל העולם כבר מזמר את הטרמינולוגיה של החמאס? לכשלון ההסברה בנושא רצועת עזה ומעמדה יש השלכות רוחב על האופן בו העולם תופס את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, את מעמדם של הפלסטינים ואת מעמדה של מדינת ישראל והלגיטימיות לקיומה. ניתן היה, ויתכן כי הדבר עדיין אפשרי, להציל את ההסברה הישראלית אם מדינת ישראל תשכיל ללמד את העולם את לוח המושגים המנחה אותה - ולא את לוח המושגים החמאסי, כבסיס להסברה עניינית. . |