מונטי שוב השתין על הרצפה במטבח, אז לקחתי את הכותרת של ידיעות מהשבוע שעבר ופרסתי על הרצפה. זו דרך נהדרת להתעדכן בדברים ששכחתי. וככה אני עומדת מעל הדף שהופך לאיטו לעיסה לחה וקוראת את הכותרת הראשית, שמדברת על איזו הפגנה עצומה בכיכר רבין נגד קטיעת הבולבול של איזה עולל. כאילו שלא מספיק גרוע שהוא נולד לאבא רוצח ולאמא פסיכופתית שבקושי מכירים זו את זה, כאילו שלא מספיק גרוע שאוננו אותו לתוך מבחנה (לא בשבת) והבריחו אותו בין ידיים דביקות, כאילו שלא מספיק גרוע שהוא רק חצי אשכנזי - הכי גרוע שכולם על הזין שלו. ועוד בגיל שמונה ימים. כוס אבא שלו, כמו שאומרים בתורה.
בכל מקרה, כשסיימתי לדמיין איך אף אחד לא ילגלג* על המה שמו שלו במקלחות של סיירת שקד - לא בגלל הזין החתוך שלו, בכל מקרה - התחלתי לחשוב על תרבות ההפגנות ההמוניות בכיכר רבין. הרי בכל חצי שעה מישהו מודיע על הפגנה, ואז כולם מתלהבים ולובשים חולצות נגד מה שלא יהיה ועומדים אחד בתוך השני, משתינים בחצרות ברחוב הדסה, אוכלים פיצה פצה, שותים מיץ ענבים, מוחאים כפיים כשצריך וזורקים את הקרטון של הפיצה והבקבוק של המיץ לתוך הבריכה, כי מה זה משנה, הקצף של המזרקות מסתיר. איי לאב מיי קנטרי.
תכלס, בני ישראל מגיעים להפגנות בכיכר רבין משתי סיבות: הראשונה היא לנאום באוזני בחורות במטרה לזיין אותן, והשנייה היא לשמוע נאומים נגד מי שכבר מזמן מזיין אותם. ולמרות שאני מעריכה את העובדה שהפגנות זה דבר חשוב לאין שיעור במדינה דמוקרטית ומתוקנת כמו שלנו, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שהן לא משנות שום דבר. בכל הפגנה זה אותו סיפור: באים מלא אנשים, יש נאומים, יש הצהרות, אנשים צועקים אחד על השני בהרגשת אחדות ופטריוטיות, ולמחרת כולם שוכחים מזה וכלום לא משתפר. חתכו לטמבל הקטן את הבולבול בכלא? ועוד איך חתכו! אז אין מנוס, מסתמן שהיצור היחיד שהצליח לשנות משהו בכיכר זה יגאל עמיר עצמו, החל משינוי שמה וכלה בהרס המדינה. וזה לא כיף, חבר'ה. זה לא כיף. אולי אני צריכה להתחיל להשתמש במגבות לאיסוף שתן, יש דברים שעדיף לא להיזכר בהם.
*תרשו לי להשתמש במילים נרדפות הפעם, כן? |