ביום שישי האחרון, כ"ו באדר ב', מלאו 42 שנים ל"מרדף המערה". השנה חודש אתר ההנצחה ונערך סיור מודרך באזור. לכל אלו שבתיכון שלהם סירבו לתת לגברים במדי זית להרצות נספר על המרדף: לאחר שחרור בקעת הירדן במלחמת ששת הימים החלו מחבלים (פלשתינים, ירדנים, איך שבא לכם) לחדור לישובי האזור ולעשות מה שהם עושים גם היום- לרצוח יהודים. כדי להילחם בתופעה זו פיתח צה"ל תורת לחימה חדשה- עלייה על עקבות המחבלים ומרדף חמוש אחריהם עד לחיסולם (היום אסור להגיד חיסולם, צריך להיות עדינים ולהגיד ניטרולם). בצורה זו חוסלו מחבלים רבים אך לצערנו גם חיילים ומפקדים רבים נפגעו בקרבות. במרדף זה דלקו כוחותינו אחרי חוליית מחבלים ועצרו לסרוק את אחת הגבעות, בגבעה היו מערות שבהן ישבו לעיתים בדואים מהאזור. בכניסה לאחת המערות נתקלו החיילים באישה שהיניקה תינוק, הם שאלו אותה אם יש מישהו במערה ונענו בשלילה. היה נהוג "לטהר" את המערות ברימון וצרורות ירי, אך בגלל האישה ותינוקה החיילים נמנעו מכך. כאשר הסתובבו לצאת נורתה עליהם אש ונזרק רימון, התפתח קרב שבסופו 7 מחבלים הרוגים ואחד נתפס חי. 3 חיילי צה"ל נפלו בקרב, רס"ן חנן סמסון, רס"ן יוסי קפלן וסמל בועז ששון. כפי שציינתי חודש השבוע הגלעד לזכרם שנמצא בחורשה ליד הישוב גיתית.

אם הייתי שואל אתכם מה הסלוגן הראשון שעולה לכם לראש כאשר אני מזכיר את צה"ל אני מנחש שהייתם שולפים את "תנו לצה"ל לנצח", "צה"ל צבא העם" או "הצבא החזק במזה"ת". אם יש לכם משפט נוסף ולא-עוכר-ישראל, תגובות בבקשה. אני רוצה לגעת בדיוק בקשר בין שלושת המשפטים הללו.

קראתי לאחרונה פוסט בבלוג של עוזי להב שמדבר על כך שצה"ל לא בהכרח צבא חזק כ"כ מאחר ולא נותנים לו את היכולת להשתמש בכוחו הקיים "על הנייר". מכאן התחלתי לתהות האם הצבא שלנו אכן חזק כ"כ או שזה יותר מורשת קרב מימים עברו. בדרך התחברו מס' אירועים ותאריכים וכך התבשל הפוסט הזה, שאני לא יודע כ"כ מה מטרתו אבל העיקרון שלו הוא שצבא ההגנה לישראל הינו צבא איכותי, חזק, מוסרי וכו'- רק עם נותנים לו להיות!

לגבי המשפט "צה"ל- צבא העם" אני חושב שכולנו יכולים להסכים שזה כבר ממש לא נכון. מס' המשתמטים הולך וגדל, מהצד החרדי ומהצד החילוני. יש ארגונים מסודרים שעוזרים להשתמטות- לגבי החילונים יש את ארגון "פרופיל חדש" (שכמובן שבג"ץ סירב לקבל החלטה לסגור אותו...). לגבי החרדים- לא צריך להרחיב, רק אספר שבתקופה שהתגוררנו בירושלים ניגש אליי פעם לאחר תפילת מנחה צעיר חרדי ושאל אם אני מוכן להעיד בשבילו שהוא לומד תורה ולכן לא יכול להתגייס, אתם יכולים לתאר איזו תגובה הוא קיבל, אם לא היינו בביכנ"ס הוא כנראה היה חוטף גם כמה קללות עסיסיות. היום, מרבית המשרתים בצבא באים מהפריפריה, לא אתייחס למונח "מדינת ת"א" מאחר ורבים מבניה גם משרתים, אך ברור לכולם שככל שהמעמד עולה- הגיוס מתרחק. הצבא הוא צבא של רוסים, אתיופים, דוסים, ועיירות פיתוח, העיקר שילדי השמנת לא מגיעים או שמגיעים לגלילות עם הגולף שאבא קנה להם לגיוס. לא סתם יש טענות בקרב "אנשי הרוח" (יש להם הרבה רוח, חוץ מרוח לחימה) על העלייה המטורפת במס' הדתיים ביחידות הלוחמות ובקצונה בצה"ל. לאחרונה אפילו נערך כנס "תהליך ההָדָתַה בצה"ל", כאילו שחייל דתי זה פחות טוב, כמובן שזה מתחבר לעליהום התקשורתי סביב מינויים של ראש השב"כ ויעקב עמידרור. מישהו אמר "הם מ-פ-ח-ד-י-ם"??

"צבא העם" השתחרר, יחי צבא "האלה-שלא-יכולים-לקנות-את-דרכם-החוצה-או-עדיין-מאמינים-בתרומה-למדינה".

האם צה"ל הוא באמת הצבא החזק במזה"ת? אין עוררין על כך שצה"ל הוא האיכותי באזור, הן מבחינת כ"א והן מבחינת חימוש וציוד. השאלה היא מה זה נותן לנו? האם עוזרת לי סיירת מטכ"ל כאשר נער פלשתיני מצפצף על חיילינו בגלל שלידו עומדת אשת "מחסום ווטש" ומצלמת? האם מתפרעי שייח' גראח או נעלין או אום סלמונה משקשקים מכיפת ברזל או פרוייקט החץ או מהכוונת האופטית החדשה של צה"ל? מה נותן לצבא את כוחו? חיילים? טנקים? או רוח קרב, אחדות, תחושת שליחות? מספיק לציין שם מוכר כמו רועי קליין כדי להבין את המסר- חייל חזק הוא חייל שיודע מי האויב ועל מה הוא נלחם. חייל שלא מבין למה הוא שם, ששומע כל הזמן ממפקדיו שהפלשתינים הם לא "אויב" אלא מקסימום "יריב" (ומינימום "אוכלוסייה נכבשת"), שנשאל לגבי צדקת דרכנו כל פעם שהוא פותח את האינטרנט- חייל כזה הוא לא חייל חזק, לא חייל מקצועי ובטח ובטח לא חלק מ"חוד החנית" פשוט בגלל שהמשפטיזציה והדמוניזציה הקהו את החוד של החנית. מה שנשאר לנו ביד זה מקל הליכה. למי שעדיין לא הבין ניתן דוג' קטנה:

רבות דובר על הבלבול שיצרו פקודות המבצע במהלך מלחמת לבנון ה-2, לחיילים לא היה ברור מי האויב, מה המטרה ועל מה נלחמים. ברור שהם ידעו את זה מראש, כאשר התגייסו או באו למילואים, אבל במהלך הלחימה ההוראות היו מעורפלות או מסובכות ונסתרות. אותו דבר מתרחש כל יום בשטחים, בתדריכי בוקר או שיחות עם הפיקוד הבכיר. קשה להאמין אבל צה"ל נהג (ואולי עוד נוהג) להביא את נשות ווטש לשיחה עם חיילים לפני קו בשטחים, אבל לאזן את התמונה עם דובר מהימין? מה פתאום! בתור מפקד זוטר במילואים שיוצא לו להסביר לחיילים דבר או שניים- פשטות היא הכרחית. אז הנה דוג' ממלחמת סיני (1956 למי שלא זוכר), מדובר בפקודת היום של אלוף פיקוד דרום אסף שמחוני, הפקודה ניתנה ביום פרוץ מבצע קדש וזהו נוסחה:

"היום יילחמו חיילי הדרום מעבר לגבולות וימגרו את צבא הנילוס בתוך ארצו.

חיילינו יכו את האויב עבור:

            רצח תושבים חפים מפשע

            רצח אמהות

            רצח ילדים בתוך עריסותיהם

חיילנו יכו באויב עד חורמה."

אתם קולטים? ככה ניסחו פעם פקודות, ככה ניצחנו מלחמות. זו רוח קרב. ולמי שתהה, קראתי את זה בעלון בבית כנסת, עלון שפורסם לאחר הטבח באיתמר. עכשיו תקראו את הפקודה שוב ותחשבו על מה שקרה באיתמר. אז איך אנחנו מנצחים היום? בעזרת גינויים בינ"ל? בעזרת 500 יחידות דיור? כמו שאמר יו"ר מועצת יש"ע דני דיין "כל עוד הרוח הזו לא תחזור לממשלה ולצה"ל ומפקדים יעיזו שוב לנסח כך את פקודותיהם, ספק אם גדרות ואפילו סיכולים ממוקדים יועילו".

שמענו כבר פעמים רבות את המוטו "תנו לצה"ל לנצח", אולי יש משהו בדברים? אולי הגיע הזמן שבעלי הדעה הצבאית יחליטו קצת יותר בקשר לפעולות צבאיות? אולי באמת הדרג המדיני ייתן לדרג הצבאי לנצח? אולי השיקול הצבאי הפשוט של "זה מה שצריך לעשות כדי לתת שקט לתושבי ישראל" יגבר על השיקול הפוליטי של "איך אני אעשה את זה הרי אובמה יאכל אותי"? בעופרת יצוקה היינו קרובים מאוד להכרעה, עד שמנהיגינו נתנו הוראה לחדול ממתקפה. בימים אלו, תושבי הדרום חוטפים טילים ופצמ"רים והצבא כבול, ממשיך להפציץ מנהרות. ככה לא מנצחים. ככה מעבירים את הזמן עד לתפקיד הבא...

זה מה שקורה שמרחמים על האויב. זה מה שקורה שלא מבינים בכלל מי האויב. לנו יש אויב, אויב שמקיף אותנו מכל כיוון, ששונא אותנו מאז ולתמיד. כאשר נבין את הסביבה שבה אנו חיים, את השכונה שלנו, רק אז נוכל להתגבר על האיומים שמסביב. רק אז צה"ל יחזור להיות החזק באזור.  

נותר לי רק לאחל לחיילינו שישמעו במהלך שירותם את הפקודה הברורה שהבאתי פה, אולי את זה יעבירו להם פעם בתרבות יום א'. שישמרו על עצמם, שישמרו עלינו, ושיחזרו בשלום לחמשושים.

שיהיה אחלה שבוע!