ישנה אשלייה נפוצה, דימוי שכיח, לפיהם הכתיבה "הגבוהה", ואין הדבר משנה מהי כל עוד היא מדומיינת ככזו, היא סמכותית, מתנשאת, אולי "קרירה". רצח האב הדמיוני החוזר על עצמו בכל הדורות, מתגלם הפעם בניוון מהיר בטעם ובטכניקה הלשונית תוך תחושת שחרור מזוייפת שאנחנו יכולים לכתוב "כל מה שאנחנו רוצים".
אך החירות הדמיונית הזאת תורמת לקיבועו של אי-החופש. המרחב הלשוני המוגבל, המטאפורות והאנלוגיות הפשוטות (ובעידן המורכב עד אימה, ה"פשטות" הדמיונית היא ערך בפני עצמו), הוא גם צמצומו של המרחב הנפשי של האדם החי בתוכו. בזמן שמרחב זה מצומצם ממילא על ידי תקשורת אינסטרומנטלית, כלומר מראית עין של תקשורת וניצול ורבלי של אמצעים לשוניים בהרחבתה המקפת של העוצמה החברתית למעשה; הופך גם הביטוי האישי לקריקטורה של ביטוי אישי.
ותחת הדגל המרוט הזה של מרי במסורת הדכאנית של "שפה גבוהה", יחד עם תחושת דמוקרטיות שבה כל אחד יכול לכתוב וכל אחד יכול להעלות את "יצירתו" לרבים בעידן האלקטרוני, מסתתרת הרשות הבלתי-מסויגת לכל מילה וכל דיעה בגל הבלתי פוסק של זבל הפוקד אותנו שוב ושוב - ושוב מעניק את מראית העין של חופש, החופש לניוון.
מתוך כך עולה דכאנות קשה יותר: על מנת לבטא את הכאב יש צורך בכאב נוסף וכבד, כאב הטכניקה, עמל המושג, הצורך הדחוף להיאבק במשמעויות הכבדות שאגרו המושגים לתוכם ובאינפלציה הרגשית שהם ממשיכים לעבור, יום אחר יום. |