עברה כבר יותר מיממה.

הדקות עוברות לאט.

השעות כמעט ולא עוברות בכלל.

יושבת בשיעור משעמם.

לא מקשיבה למילה.

לא אכפת לי בכלל על מה מדברים.

אני בוהה בטלפון.

ובפייסבוק.

ובכל אמצעי תקשורת אחר אפשרי.

הראש שלי לא איפה שהוא בד"כ נמצא.

בד"כ הוא ממוקד מטרה.

עסוק בלימודים ובעבודה ובריצה בלו"ז צפוף ומתוכנן היטב עד הדקה.

ועכשיו זה לא מעניין אותו יותר.

יש משהו אחר שמטריד אותו.

הוא נמצא בדייט 17השעות.

הוא משחזר קטעים מהפאב, מהמיטה, משפטים שנאמרו, ליטופים שלוטפו וחיוכים שחוייכו.

הוא נזכר בפעם האחרונה שזה קרה.

הוא נזכר פתאום איך ההרגשה. 

וכמה צורבת האכזבה שאחרי.

איך מרגיש הטלפון המהוסס שמגיע כמה ימים אחרי עם קול גברי מוכר אך מרוחק ומבולבל.

קול גברי כזה שלא נעים לו לבשר את מה שהוא הולך לבשר.

כבר הרבה זמן לא הרגשתי את החרדה הזאת, הציפייה הזאת לטלפון והחוסר ביטחון הזה שהוא אכן יגיע.

התסריט נבנה בראש.

רואה את זה קורה.

את הטלפון הדומם.

את זה שעוברים כמה ימים ואין שיחה.

את השיחה שתגיע פתאום באיזה בוקר מפוכח כשהוא יבין שהוא לא באמת מוכן כרגע לקשר, או שלא כזה בא לו לראות אותי שוב, או שמשהו שעשיתי הוריד לו את הרצון שכן היה, או אלוהים יודע מה שקורה להם שם שהופך אותם.

זה עוד לא קרה ואני כבר רואה את זה קורה.

זאת ממש חרדה. 

מרוב שיש לי טראומה מהפעם הקודמת, יש לי כבר טראומה גם מהפעם הזאת שאפילו לא קרתה עדיין.

ממש פוסט-טראומה פרה-טראומטית.

מצחיק שאני משתמשת במוטיב הזה, כי זה היה מונח שהוא השתמש בו בהקשר בכלל של הקסאמים בדרום. הוא אמר שככה הוא מרגיש. שאחרי האזעקה הראשונה, והפיצוץ הראשון ששומעים, כל הזמן חרדים שיגיעו גם הבאים. גם אם הם לא באמת מגיעים.

ככה אני מרגישה עכשיו.

כאילו עוד שנייה תישמע אזעקת האכזבה ואצטרך לרוץ למקלט הדיכאון לכמה ימים.

איזה פחד.

בא לי לבכות. 

אני לא מוכנה.

לא רוצה את המלחמה הזאת בחיים שלי.

אני בורחת למקום בטוח.

למקום ממוגן וסגור.

טלפון ליזיז מהעבר סוגר את הפינה.

קבענו למחר.

לפחות לעוד יום וחצי אני מוגנת.

גם כן מוגנת.

מסתובבת עם אפוד מגן וקסדה על הלב.

כאילו שהם יעזרו לי אם יפילו עליי פצצת אטום.

אבל עדיף זה מכלום.

הוכרזה כוננות. 

כוננות נגד פגיעות.

מחר בערב יתכנס הקבינט (להלן החברות) ותקבל הערכת מצב מחודשת.

ובינתיים, אני הולכת לישון..