אנשים נכנסים ויוצאים, בלגן של שמות ופרצופים, ורגשות ומחשבות. ושום דבר לא עובד נכון, אלא הפוך. במקום לחייך יש מן עוקם על הפרצוף, ואתה בוהה בי בעיניים החולמניות שלך, קורא אותי. כאילו חודר דרך האנשים והרגשות ורואה את הגרעין הקטן הטמון בגוף הגדול, מבין ומלטף את מה שנשאר ממני אחרי כל הזמן הזה.

***

לילה נטול שינה עבר על שנינו. לילה בלי מגע, בלי חיבוק, בלי נשימה. לפנות בוקר, עם הגשם, התעוררנו. פתאום חזרה אינטימיות אחרת, ראשונית. וחיבוק גדול מלא חרטה, נשימה משותפת בקצב אחיד, הרגשה של "הנה, כמעט", ובעצם תובנה שלא.

***

קמתי ועזבתי ובראש עוד מיליון מילים שהייתי צריכה לומר. זאת לא ההתאהבות, זאת החברות. ובין כל המילים והמחשבות והאנשים שנמצאים אצלי בראש, הגרעין הקטן שהוא אני מנסה לצעוק. אין מקום לזה כרגע, מרגיעה את נפשי, כרגע לא.

מתי כן? דיאלוג פנימי תוך כדי פקקים רמת-גניים ומחשבות נשכחות עם ליידי גאגא שואגת מרמקולים צדיים.

***

תודה לאל על המוסיקה.