הפיסול ברנסנס
לפעמים אין כמראה עיניים על מנת להסביר תהליכים. כך הוא הפיסול מתקופת הרנסנס. בחרתי להתמקד בכמה פסלים מרכזיים אשר מהווים חוט מקשר בכל הקשור להתפתחות הפיסול. מקווה שתהנו.
פסל דוד של דונטלו
דוד, 1430, ברונזה, 159 ס"מ גובה
הפסל נעשה עבור בני משפחת מדיצ'י וקישט את השטח שלפני ארמונם. פסל זה ייחודי בכך שהוא פסל הברונזה הראשון שאינו נתמך, שניצוק בעת החדשה (תקופת הרנסאנס). מאז התקופה הרומית אף פסל לא יצק פסלי ברונזה שאינם נתמכים. פסל זה עורר שערורייה גדולה בעת שהוצג לראשונה כיוון שהוא מציג גבר צעיר בעירום מלא. דונטלו מציג את הקטע שלאחר הקרב. דוד דורך על ראשו הכרות של גוליית. הוא מחזיק בחרב גוליית שאיתה כרת את ראשו ובמקרה זה היא משמשת גם לעזרה ביציבות הפסל. דונטלו מדגיש את ניצחון החלש על החזק – דוד נראה כילד. העיצוב של דוד מושפע ממודלים רומיים של האל מרקורי. העירום המוצג בפסל אינו עירום קלאסי, אלא של נער מתבגר. החזה צר ולא אתלטי גופו נשי ובעמידתו (קונטרה פוסטו מוקצנת) מוקרנת ארוטיות רבה. החושניות מושגת ע"י הברונזה המבריקה. הפסל מייצג את השינוי בתפיסת הגוף האנושי – מסמל של חטאי בשר הגוף הופך להיות סמל ליופי.
פרט
דוד של ורוקיו
1473-5, ברונזה, 125 ס"מ
גם פסל זה הוזמן על ידי משפחת מדיצ'י המפורסמת מאיטליה. על פי מספר טענות, ורוקיו השתמש כמודל לפסל בלאונרדו דה וינצ'י, אשר היה תלמיד בסדנה שלו באותה העת. הפסל מציג את המלך דוד בצעירותו, עומד בתנוחת ניצחון מעל ראשו הכרות של גולית. הפסל מתאר את דוד באופן ריאליסטי כנער צעיר, והוא קטן מגודל טבעי. מבעד לשריון שעוטה הדמות מסתמן מבנה הגוף ובולטים הצלעות ושרירי החזה. למרות הדגשת השרירים, דמותו של דוד לא נראית כגיבור חסון אלא כנער צעיר במבנהו. הידיים והרגליים מעוצבות בתנוחת קונטרה פוסטו - יד אחת רפויה ויד אחת מתוחה, ומולן בהצלבה רגל אחת מתוחה ורגל אחת רפויה. עיצוב זה יוצר תחושה נינוחה, ומושפע מהפיסול הקלאסי. ורוקיו עיבד בדיוק רב את קישוטי החזה, הכתפיות והחגורה, וייתכן כי הושפע בכך מעיסוקו כצורף. ניכרת בפסל השפעה ישירה של דונטלו, אך ללא הפנימיות והדרמה שמציג דונטלו ע"י העירום החלק לגמרי. למרות ששניהם מתארים את דוד הנער שלאחר הניצחון על גוליית, ורוקיו מציג משהו אחר, הוא מלביש את הנער ומקטין את החרב. הפסל משדר יופי קלילות ואווריריות, הדגש כאן הוא על רוח הנעורים. יש בדוד הזה משהו מתגרה יותר אולי אפילו חוצפן.
דוד של מיכאלנג'לו (1501-4), שיש, 517 ס"מ הפסל מציג את דמותו של דוד, היוצא לקראת גולית ובידו קלע. הפסל נוצר כסמל לעצמאותה של העיר האיטלקית פירנצה בתקופת שלטונם של בית מדיצ'י. הפסל הוזמן על ידי רפובליקת פירנצה, והוצג לציבור לראשונה בתאריך 08.09.1504. תחילה הוצב הפסל בכיכר המרכזית של העיר, פיאצה דלה סיניוריה. בשנת 1882 הועבר הפסל לאקדמיה לאמנות של פירנצה, על מנת להגן עליו מפגעי מזג האוויר. בשנת 1910 הוצב העתק של הפסל בכיכר בה היה מוצב במקור.
פרט
הפסל נוצר בהתאם לאסכולה האמנותית הקרויה "דיזניו" (Disegno), המתבססת על ידע אנטומי בפיסול, והרואה את פיסול האדם כצורה העליונה ביותר של האומנות, בכך שהיא מחקה את יצירת הבורא. מיכלאנג'לו פיסל על פי גישה זו, והאמין כי הפסל המושלם כבר נמצא בתוך השיש בבואו לחצוב אותו, וכל שעליו לעשות הוא לשחרר את הפסל הכלוא בשיש. גובהו של הפסל מעל 5 מטר, והוא מציג את דמותו של דוד, המתואר כגבר צעיר וחסון. דוד עומד בתנוחת קונטרה פוסטו וגופו נטוי ומעוקל בצורת האות S, כמקובל בפיסול היווני הקלאסי. משקל גופו נשען על רגל אחת ואילו הרגל הנגדית חופשייה. פניו של דוד פונות אל הצד ומבטו מאד מרוכז, דבר המעניק לדמות תחושה של מתח ודינמיות. הפרופורציות בפסל אינן מדויקות במכוון: הראש והכתפיים גדולים יותר באופן יחסי מאשר יתר חלקי הגוף. הכוונה הייתה, שאדם הנמצא מול הפסל הגבוה, יוכל לראות את חלקו העליון של הפסל - הרחוק מעיני הצופה, באותו גודל יחסי כפי שנראה החלק התחתון של הגוף. כפות הידיים גם הן גדולות במיוחד.
פרט גזע העץ המפוסל עליו נשענת רגלו הימנית של דמותו של דוד, נועד לא רק למטרות אסתטיקה, אלא גם כדי להחזיק את הפסל, לאזן את משקלו ולהעניק לו יציבות. לקריאה נוספת: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3035674,00.html כדי לסגור את מעגל היצירה בתקופה זו, אני חוזרת לדונטאלו. רק חמישים שנה מאוחר יותר, יוצר גדול אמני הרנסנס את האנטי-תזה לפסלו דוד:
דונטלו, מריה מגדלנה, 1456, עץ צבוע, 188 ס"מ גובה
פרט מריה מגדלנה התלוותה אל ישו במסעותיו. היא הייתה זונה (כיום חזרה בה הכנסיה מטענה זו) וכדי לכפר על חטאיה היא התבודדה במדבר והקדישה עצמה לתפילות. המסר ביצירה הוא דתי ועומד על ההבדל בין היופי החיצוני החולף מול הרוחניות שרק גדלה ומתפתחת. הטכניקה היא גריעה וגילוף בעץ. הדמות מכונסת בתוך עצמה ולא פורצת אל החלל וכך משדר הפסל סגירות והתכנסות – פרט למבט המכוון כלפי מעלה. יש כאן סוג של ריאליזם – מריה ששהתה במדבר 30 יום מתוארת כאישה זקנה, יחפה ומצומקת, שערה מדובלל ופרוע פניה חרושות קמטים והיא לבושה בבגד העשוי מעור כבשים. הריאליסטיות שבפסל עוזרת לאמן להשיג הזדהות של הצופה עם היצירה.
לסיכום: שובו של הפתוס.
|
