בתוך ליבי וריאותיי, זַרם חמצן נקי, חמצן מעיר הקודש, אוויר הרים נקי. פתאום נסדק התווך, המרחב הפך מחניק, הניתוק מאוויר הקודש, העכיר את נשימתי.
בתפילה עיני נשאתי, אל עבר ההרים. שעת רצון ביקשתי: "בואו לעזרי". לחשו לי הם: "נבוא", אך בליבם ספק. האם בנשמתו, מוכן הוא לוותר?
בכל ליבי ביקשתי, אוויר צלול כיין. ובתוכי הצהרתי: "אוותר גם על עצמי". אז אל ריאותיי, זרם אוויר כמו יין. ולעברם פסעתי, לנוח בצילם.
זה קרה כשהתמכרתי, אז פסקה ההנשמה. בקול סדוק פיללתי: "הפיחו ריאותיי". בת-קול משם לחשה לי: "זה לא ממש אתה". "זאת רק הסיטואציה" ואלו הם חיי. |