המילה הראשונה היא תמיד החלק הקשה. מרגע שעברת את המשוכה הזאת, הדרך למלא דף פתאום נראית הרבה יותר קצרה. כל כך הרבה טמון בה, הדרך בה אתה פותח את היצירה. הדבר הכתוב הזה, מה שהוא לא יהיה. קצת כמו רושם ראשוני. יש רק הזדמנות אחת לפתוח יצירה. ואם פתחת גרוע, הכל יהיה גרוע. גם אם יש לך המון להגיד, ולא פתחת נכון, אף אחד לא יקרא.

אפשר לפתוח ב-אתם, אבל אני לא חושבת שיש משהו שאני יכולה להגיד לכם בתור קולקטיב שיעשה עליכם רושם.

לפעמים מתחשק לפתוח ב-אולי, כי אולי אני יודעת מה אני רוצה להגיד, ואולי לא. אולי אני יודעת מה אני עושה פה בעצם, ואולי לא. אולי משאירה לי הרבה אופציות פתוחות. אבל זה קצת פחדני לפתוח באולי.

אפשר גם לפתוח ב-היֹה היה, אבל זה קצת דרמטי מדי, ומשום מה החברה מכתיבה שיצירות שנפתחות בהיה היה, סופן להסגר ב"עד עצם היום הזה", ואני לא מרגישה שביום הזה יש עצם. אולי מחר.

אפשר לפתוח את זה ב- אני. אבל אני לא באמת אוהבת לשים את עצמי ראשונה. הפתיחה במילה אני גורמת לי להסגר, כאילו אני לא צריכה להיות חלק מכל העניין הזה. אבל איכשהו הדברים שאני כותבת בהם אני, זוכים לאהדה רבה. אולי אני צריכה לתת לאני יותר קרדיט. ואולי לא.