זה תמיד מפתיע אותי מחדש, ההתקלות בעצמי. למעלה, למטה, למעלה, למטה. אלה רק כאבי לב זמניים, אני יודע, האש שבי תכלה הכל עוד לפני שאבין שזה קרה. כמעט כמו מתבונן מהצד, חצי מזה מרגיש אוטומטי. אחר כך שוב תינתן בכאב הרוח ואני לא אדע כלום. כשת' אומרת שאני מדהים בעיניה אני מקטין אותה בעיני כדי לבטל את המילים. העתיד תמיד מלא ברעל - אם אז נרשמה סיבה אחת, היום נרשמת אחרת, ואני שוב גוזר מרחק, אחר כך ממתיק, ואז שוכח להתקשר.

פ' לא מזהה אותי כשאני חולף מולה ברחוב, אני מזהה שהעצב נחקק עמוק יותר בשיש ומאבד נשימה. האלים לא מצאו פנאי להיענות לתפילות הגברים שהתאהבו בה, אז אלה חצבו עוד ועוד, מנסים לדמות אותה מספיק לבבואה פנימית של ונוס כדי שתתעורר. אני חולף על פניה, מקווה שלא תביט מטה ותבחין בצל שהייתי.

פעם המכשפה סיפרה לי שהיא רואה סביבי הילה גדולה, שחורה ודחוסה. זה היה מזמן, לפני הרבה שנים. היא זכתה לראות רק עוד אחד אפוף במשהו דומה. אף פעם לא סיפרתי לה על החלומות שחלמתי, בהם ישבנו בשדה רענן, והיא בשמלה לבנה, קורנת אור כולה, הצליחה לנחש אותי. זה הטריד אותי אז, כל העניין הזה של הזפת. כמה טפשי היה לרדוף אחרי רוחות רפאים וכמה שנים בזבזתי בגוב האמונה.

ג' הקטנטונת החליטה להקדיש לי שיר, היא ידעה שאני חיוור מצער, מתחפר באיזו שתיקה, וחיזרה וקיוותה וידעה שאפשר. כמה מהר נעלמה רחל שפירא, משם ועד לאותו יום היו שעות רבות לחלום, אבל כשהגיע המחר נהיה כבר מאוחר. אבל אני מספר לעצמי שגם בלעדיה הייתי לומד את אותם לקחים כואבים.

שישים מתח, מאה שכיבות סמיכה, מאה ושישים סקוואטים בעשרים דקות בסך הכל. זה נראה לי רחוק, אבל רק לפני שישה חודשים בערך לא הייתי מסוגל להרים את עצמי אפילו פעם אחת. הדבר היחיד שמזכיר לי את הקרבה של הימים ההם היא הפליאה שאני חווה בכל פעם שאני מגלה כמה מעט מאמץ אני צריך להשקיע כדי לגרום למשהו לקרות.

תמיד מפתיעות אותי עוצמות הרגש שמציפות אותי בזמן נהיגה, כשפתאום שיר אהוב מתנגן או אם אני שוקע במחשבה, בעיקר כשאני בדרך הביתה מהעבודה עייף מיום ארוך. זה קצת פרוידיאני מדי בשבילי לחשוב שאלו הגנות שבאופן זמני לא מתפקדות.

אין לי באמת סיבה להשאר ער, אז אני ישן בכתיבה.