בוקר.

רצתי הבוקר לכאן.

ממש בריצת מרתון  עם טיפת אוויר אחרונה.

לא הספקתי, ראיתי אותך שואל לשלומי במכשיר הזה.. שקטן לי קטן כל כך ביד לכתוב בו את מה שגדול בי כל כך בלב.

אתה מבין...?

אתה תמונת רוחב בתוכי...

רק שלא אשמע את קולך.... כמו בשיר של ריטה...

ותשומת לב ממך... מזכירה לי כמה אני רוצה זוגיות... מה שביום יום אני מספרת לעצמי קצת אחרת.

אתה אתה... בכתיבתך .. מרכך את ליבי הנוזלי עד שאני תובעת בו.

ולכן אני בשכל טיפוסי מביטה בהודעותך ושמה לי פתק על המצח...

הוא נשוי......

כאילו שאכפת לי, אתה מבין...

אבל אני שמה פתק... כמו חומה...

מה לך ןלוויכוחי בוקר עם הנשמה הפורעת שבך, ומאפוא אתה ככה כותב לי ככה שאני ככה?

אז.. נזהרת מאוד בצעדי אליך, כי תשומת ליבך שייכת לאשה שאיתך ולילדייך..

ואני לא רוצה לגזול מכך..

כי הייתי... הייתי..

יושבת על מרפסת ריקה מחיצוניות

ונשענת בתוכך על כל חלק שמפיץ בי אור

נותנת לך להוביל

גם ולמרות שאיני כזו

כמו בטוחה בין מילותייך

בין תנוחותייך

והרי ראיתי

איך אתה מחבק

אז.. נעטפת בך מאחורי נייר לבן

ופורעת דרך בין לבין

ולו רק שתדע

שייש בי

מזה ומזה

וזה קשה  לי

כי אני מתמסרת

אפילו לחרק

היודע שאני כאן

ורואה רואה אותי בליבו.

ואתה איש גדול

רחב שוליים

מנגן לי

כותב לי

פורט בי

ולפעמים אני מועדת

מסוחררת מקצב ליבך

שאינו אדיש אלי

ואיך יכול הוא להיות

כששניים מדברים באותה שפה.

אז יקירי

אני באה והולכת ממך

כבר ראיתה איך זה קורה

אולי הפחד

אולי ההזדקקות

לך..

לי

למשהו הזה שקוראים לו לנו.

ואתה שם

איש משפחה של...

ואני אמא ואשת משפחה של

ובין החיים

בניתי לי פתאום קן קטן אתך..

אבל חסרה היא לבדותי

בעיתים שבין לבין.

תודה..

לא הולכת

כבר לא יכולה..

בוקר נשיקות לך