הבעלים של זכויות היוצרים

בפוסט הקודם, ראינו שהמשתמשים במערכות שיתוף קבצים הם לפעמים לוקחים ולפעמים נותנים, כאשר מערכת השיקולים והמניעים של הלוקחים ושל הנותנים, שונה זו מזו.

עוד נחזור אל המשתמשים ואל שיקוליהם. בפוסט הזה נדון בבעלים של זכויות היוצרים.

זכויות יוצרים במקרה של קבצים, הן למעשה זכויות העתקה. כלומר זכות לשכפל את הקובץ. אלה הן זכויות שמוקנות ליוצר, או למי שהיוצר העביר את זכויותיו אליו. הזכויות הללו פגות לאחר כמה עשרות שנים (70 שנה במקרים מסוימים). אנו לא נעשה כאן דיון משפטי, רק נזכיר שהחוק מקנה זכות מוגבלת להעתיק יצירות לצורך שימוש אישי. העתקה לצרכים מסחריים, אסורה. גם העתקה שלא בתשלום, כמו במערכות שיתוף הקבצים הנפוצות היום, היא כנראה לא חוקית. הנושא אינו חד וברור לגמרי, כי אין מספיק תקדימים והחוקים נוסחו לפני שנוצרו הטכנולוגיות החדשות ואפשרויות ההעתקה והשימוש שיש לנו היום.

התחומים העיקריים שלגביהם קיימות בעיות של זכויות יוצרים במערכות שיתוף קבצים הם: מוסיקה, סרטים, סדרות טלויזיה  ותוכנות.

 יש זכויות יוצרים גם לתמונות, אנימציות, ספרים ועוד. כרגע תחומים אלה הם משניים בכמות ההעברות.

תחום המוסיקה היה הראשון ש- "סבל" משיתוף קבצים. רבים זוכרים את נפסטר שהתפרסמה בסוף שנות ה- 90 ונסגרה בתחילת שנות האלפיים בהוראת בית המשפט בארה"ב.
נפסטר איפשרה להעביר בין המשתמשים רק קבצי מוסיקה. מי שתבע אותה היא התאחדות חברות התקליטים בארה"ב, RIAA.  חברות התקליטים בארה"ב הן הבעלים של זכויות היוצרים על מרבית היצירות. את הזכויות קבלו החברות מידי היוצרים במסגרת ההסכם שיש ביניהם.

עד היום, RIAA ממשיכה לתבוע חברות המפעילות מערכות לשיתוף קבצים. בחלק מהמקרים היא מצליחה, במקרים אחרים היא לא מצליחה. כלומר יש תקדימים שלפיהם המפעילים של המערכת המאפשרת את שיתוף הקבצים, אינם מחויבים לסגור את המערכת. הטיעון העיקרי המאפשר זאת הוא שהמערכות כיום מאפשרות להעביר קבצים מסוגים שונים ולא לכל הקבצים המועברים יש זכויות יוצרים. אחת הדוגמאות שמסבירות זאת גורסת שאם שני אנשים מדברים ביניהם בטלפון בזמן שוד, הרי הטלפון מסייע להם לבצע עבירה. אולם אין זה סביר שאפשר יהיה לתבוע במקרה זה את חברת הטלפון.

כמה שנים לאחר נפסטר, עם גדילת רוחב הפס של המשתמשים ושיפור אפשרויות הדחיסה של הקבצים, החלו להעביר גם סרטים בכמויות משמעותיות במערכות שיתוף הקבצים. בשלב זה נכנסה גם MPAA - ההתאחדות של יצרני הסרטים - לתמונה. גם התאחדות זו פועלת באגרסיביות למניעה של העתקות במערכות שיתוף הקבצים.

בשנים האחרונות החלו הגופים הללו לתבוע גם משתמשים ולא רק את מפעילי המערכות. הם הגישו מאות תביעות, אולם מתברר שהנושא מורכב ולא פשוט להוכיח את העבירה.

בשורה התחתונה, אין עד היום פתרון טוב שמאפשר למערכות שיתוף הקבצים ולבעלים של זכויות היוצרים לחיות בשלום.
תעשיות המוסיקה והסרטים הן תעשיות גדולות המגלגלות עשרות מליארדים של דולרים בשנה. אלה תעשיות ותיקות עם גישה שמרנית וקשה להן לשנות דפוסי פעולה.
מצד שני ההתפתחויות הטכנולוגיות הן מהירות ואינן פוסקות. האפשרות להעביר ולהעתיק קבצים נעשית פשוטה וזולה יותר. זה גורם לכך שמספר המשתמשים במערכות שיתוף קבצים אינו קטן ואולי אפילו גדל.

נראה שצריך להמצא פתרון שיביא לשיווי משקל בין האינטרסים של המשתמשים, הבעלים של זכויות היוצרים ומפעילי המערכות.

עוד על האפשרות לפתרון כזה בפוסטים הבאים.