כשחרא לי - חרא לי.

אני מופתע. אני רוצה שזה יעבור. שילך.

אני כועס על עצמי שחרא לי. אני בדיכאון.

אני לא מבין למה חרא לי. למה זה מגיע לי.

אם חרא לי 20% מהחיים אני בבאסה.

אם חרא לי 50% - אני ממש בדיכאון.

אבל כל תפיסת החרא בחיים מוטעית.

הבאסה, החרא, הדיכאון, הבאסה

זה ממש ממש חלק כמו הטוב.

חיים ביחד. זה טוב, וזה טוב.

זה בסדר, וזה בסדר.

זה מה יש.

אין מה להתפלא מהחרא. אין מה לכעוס. ככה זה.

צריך להתאמן בלקבל אותו מגיל 3.

צריך ללמוד להתמודד ולטפל בו מגיל 5.

חרא זה חלק אינהרנטי בחיים. כמו כל דבר.

זו לא הפתעה/מצב חולף.

תמיד יהיה חרא.

ייגמר חרא מסוג 1 ויגיע חרא מסוג 2.

להתרגל להתמודד ולטפל במחשבות. בקושי. בעומס. באתגר כלכלי.

זה תמיד יהיה.

ברגע שלא כועסים על הכעס

ברגע שלא חרא לך מהחרא

נשאר רק כאב קטן. או עמום. או פשוט כאב רגיל

בלי כל המעטפת של המלחמה בו.

זה משהו קטן יותר

ממה שהיה לפני זה.

זה פחות כואב.

כי אני מבין שזה חלק. שזה חולף.

שזה חלק מהגל התמידי

של טוב ורע.