0

מנייריזם

0 תגובות   יום חמישי, 7/4/11, 19:06

מנייריזם הוא סגנון אמנותי ששלט באמנות הפלסטית בתקופת הרנסאנס (במיוחד בצפון איטליה) מסוף הרנסאנס הבשל (בסביבות 1520) ועד תחילת הבארוק (בסביבות 1600). הסגנון המנייריסטי מתאפיין בהגזמה, בעיוות ובמלאכותיות. האידאל האסתטי של המנייריסטים היה יצירות וירטואוזיות שנראות קשות לביצוע, אך עם זאת נראה כאילו האמן לא השקיע בהן מאמץ.

המונח מנייריזם שימש את חוקרי תולדות האמנות מגרמניה בתחילת המאה ה-20 לקטלג אומנות איטלקית מהמאה ה-16 שלא התאימה לאסתטיקה של הרנסאנס הבשל (כלומר רציונליות והרמוניה). מאוחר יותר, החלו להשתמש במונח כדי לתאר מגוון רחב של אמנים וסגנונות מתקופות שונות (מנייריזם כמאפיין סגנוני מול מנייריזם כסגנון). עם זאת, ההגדרה למונח מנייריזם במובן הרחב היא לא חד-משמעית, ותלויה בתקופה אליה מתייחסים.

המנייריסטים המוקדמים התנגדו למוסכמות של הרנסאנס המאוחר. המיידיות והאיזון שהושגה באסכולת אתונה של האמן רפאל לא נראתה עוד רלוונטית או מתאימה. מובילי ההתפתחות של הזאנר הם ג'וליו רומנו, יאקופו דה פונטורמו ורוסו פיורטינו.

גם מיכאלאנג'לו הראה נטייה למנייריזם, במיוחד במסדרון לספריה הפלורנטינית ובעיטורים על מצבת בית מדיצ'י.

הרנסנס הגבוה הדהים בתקופתו ולמעשה ייצג את שיא הגאוניות. למעשה, החיסרון היחיד הוא שאחרי שלושת השמות הגדולים (מיכאלאנג'לו, דה וינצי ורפאל) לא נותר לאמנות לאן להתקדם. כמעט, כאילו האמנות שאלה את עצמה שאלה זו, בתקופה ההיא, וכי התשובה הרווחת היתה: "אנחנו לא יכולים להתעלות על הרנסנס גבוהה, אז למה לטרוח?" למרות זאת, המנייריזם הפציע לראשונה בפירנצה ורומא, לאחר מכן בשאר איטליה ובסופו של דבר, בכל רחבי אירופה.

המאפיינים העיקריים של המנייריזם

בצד החיובי, האמנים הרוויחו המון ידע טכני בתקופת הרנסנס (כגון שימוש בצבעי שמן ואת הפרספקטיבה) אשר לעולם לא שוב יאבד כמו בתקופת ימה"ב.

התפתחות נוספת חדשה בשלב זה היתה הארכיאולוגיה. אמני המנייריזם יכלו עכשיו ללמוד מהעת העתיקה. הם לא הצטרכו עוד להשתמש בדמיון שלהם בנוגע לסגנון קלאסי.

ובכל זאת האמנים המנייריסטים סרבו להשתמש בידע הזה. הקומפוזיציות שלהם היו מלאות בצבעים מנוגדים, דמויות עם גפיים מאורכות באופן חריג, לפעמים אפילו מייסר, הנושאים רגשיים ומשולבים בנצרות ומיתולוגיה.

העירום, שחזר בתקופת הרנסנס הקדומה, היה עדיין נוכח אבל התנוחות שנבחרו למושא הציור משאירות אותם מחוץ לאפשרי בין אם הדמות לבושה או לאו.

גורל הנופים לא היה קל יותר. תוארו שם בע"ח עפים, שדונים, עמודים יוונים או כל פעילות אחרת מוזרה.

גולינו רומנו

''

המשפחה הקדושה, 1520-3, שמן

רומנו העמיד את ישו ואת יוחנן המטביל בעת פגישתם הראשונה בעת הטקס היהודי המסורתי של הטבלה, ארבעים יום אחרי שיוחנן נולד. המשמעות של הציור איננה ברורה. מימין אישה הנושאת סל עם שני יונים, המנחה הניתנת לעניים. אחרי טקס ההטבלה, שבו מכיר המטביל בגורלו של ישו, מריה, יוסף וישו מבקרים את קרוביו של יוחנן. ישו מתואר מחזיק בספר, מראה שלידתו מסמלת תקופה חדשה. בגלילה, אחד המאפיינים של המטביל, כתוב "הנה שה האלוהים".

כבן חסותו של רפאל רומנו מאמץ את סגנונו של מורהו בנוף הקודר שבו משולבים הדמויות וישנה גם אידיאליזציה פרצופים. מאפיינים טיפוסיים של רומנו הם: דמויות שריריות "כבדות" לצד פרטים תוססים כמו הכלב הרץ, הפתח בצד שמאל והנוף הטבעי בצד ימין.

רוסו פיורטינו

''

מלאך מנגן בגיטרה,1530-40, שמן

דרג את התוכן: