אנחנו ביחד כבר קרוב לשנה. איכשהו הזמן עף והצטבר מבלי משים לכדי כזאת כמות מאיימת. הוא אומר לי כל הזמן שהוא אוהב אותי. כלומר- מיד אחרי שאני שואלת אותו אם הוא אוהב אותי. אני באמת מאמינה לו. ולי- כל כך קשה להתנתק. אני רוצה להיות איתו כל הזמן אפילו אם לא טוב לי. אני רוצה שיהיה לנו כיף ביחד, ואם אני מרגישה 'תקועה' או 'משועממת' אני רוצה להשאר עוד ועוד על מנת שזה ישתפר. לפעמים זה משתפר. לפעמים לא.

בסופ"ש הזה הוא היה חולה. אני נסעתי אליו. הכנתי לו תה. בישלתי לו מרק בצל. ראיתי איתו את התוכניות שלו וחיבקתי אותו. הוא כל הזמן אמר לי שהוא לא רוצה שאדבק, ובפעמים אחרות אמר שכשהוא חולה הוא מעדיף להיות לבד. לא כל כך ידעתי ועדיין אינני יודעת מה לעשות עם הרצון שלו להיות לבד. הרי אני רק רוצה לתת מעצמי ולפנק אותו. אבל הוא לא רוצה. הוא אוהב את הנוכחות שלי וזהו- הוא לא רוצה שאשתדל בשבילו.

ואני כל כך אוהבת לתת מעצמי. להתרוצץ שעות רק כדי למצוא מתנה קטנה להביא לו כשהוא חש לא טוב. להיות שם בדממה רק כדי לתת תמיכה ולחזק אותו. אולי אני צריכה לעשות עם עצמי בדק בית. הרי לא ייתכן שאני רוצה לתת כל כך הרבה, ומורשית לתת כל כך מעט. ושלא נדבר על כל מה שהייתי רוצה לקבל ואני לא יכולה לקבל ממנו.

שהוא יבין מתי דברים חשובים לי, ויעשה אותם גם אם לא בא לו, שידבר איתי יותר, שיחבק אותי יותר.

ואני, אני רוצה להפסיק להעלב כל הזמן, ובטח שלא רוצה שוב לכעוס עליו.

בעיקר אני שונאת את עצמי על איך שאני מתנהגת איתו. גורמת לו לא להרגיש טוב עם עצמו, מבקרת אותו. ויותר אני שונאת איך שאני מתנהגת עם עצמי- מתחננת אליו, לא עומדת על שלי או שמתעקשת על שטויות.

הוא אמר לי היום לזכור שתמיד הוא אוהב אותי, אפילו אם הוא מעדיף להיות לבד, אפילו כשאני נעלבת, והוא ביקש ממני לא להעלב ממנו כל כך הרבה. אמרתי לו שאני מרגישה פתטית. הוא ביקש ממני לא לדבר ככה על החברה שלו- כי הוא לא יוצא עם פתטיות.

הוא ניסה להרגיע אותי. הוא  ניסה לדבר איתי בהיגיון. הוא אמר לי שהעיקר שאנחנו אוהבים. הוא הסביר את עצמו. הוא הקשיב לי.

אבל אני עדיין נותרתי עם המועקה הזאת בלב.

בעיקר אני מרגישה לבד. ופתטית.