"השלולית החלמאית"  ל. מאיר

עלינו להחליט אחת ולתמיד מה מידת האמון שאנו רוחשים ל"מערכת הצדק" הישראלית!

ברחובה הראשי של חלם, היתה נקווית בימי-הגשמים שלולית גדולה. כל חלמאי שמכבד את עצמו, הכיר את השלולית על מיקומה המדוייק, מה שלא מנע ממנו להיכשל וליפול בה מפעם-בפעם, כאשר ראשו ורובו נתונים היו בשרעפים עמוקים, מציאות שכיחה ביותר לגבי חלמאי-משכיל.

לחלמאים היה תחביב. כל אימת שאורח, שאינו מבני-המקום, היה מועד ונופל אל השלולית, הם היו מתקבצים סביבו ומגחכים בהנאה. באותם רגעים, הם היו שוכחים את ההזדמנויות האחרות, בהן הם-הם שניצבו בטבורה של השלולית, נוטפי מים. כל מעייניהם נתונים היו להתקלסות במועד התורן, שזכה לקיתונות-לעג.

כל אימת שאי-מי מבני חלם היה מועד אל מי השלולית, היה הוא שופך אש וגפרית על ראש קברניטי העיר, שאינם עושים די בכדי לסלק את המפגע, או למצער לשלטו באופן שימנע מכשול מעוברי-אורח תמימים. אולם ההצעה היתה יורדת מסדר היום בו ברגע שנודע על זר שנקלע לאותו מצב-ביש. בהזדמנויות אלו, נוהגים היו יושבי חלם לצאת להגנת השלולית "שלהם", ולהטיל את מלא האשמה על ראש ה"שלימזל", שאיתרע מזלו להיות מטרה נוחה ללעגם.

כך, נותר המצב על כנו. למרבה האירוניה, החלמאים עצמם הם שהיוו את הנפגעים העיקריים מאותה שלולית עכורה. הם שנכשלו בה לעיתים קרובות, בעוד עוברי-האורח, שלא היו מרובים, נקלעו למצב-הביש אך לעיתים רחוקות. אולם החלמאים, כמו חלמאים, לא משכו ידיהם מנוהגם המגונה: עודם מתקלסים בכל ביש-גדא, עודם מתעלמים מהמחיר הגבוה שנדרשים הם-עצמם לשלם בשל קיומה של השלולית.

אין ציבורים רבים שחשו על בשרם בעצמה רבה כל כך את נחת-זרועה של מערכת ה"צדק" במדינה, כמו ציבור בני-התורה. כל אימת שנושא ערכי, בעל זיקה יהודית, שלא לומר דתית, מונח לפתחה של מערכת זו, על שלוחותיה, התוצאה צפויה מראש. רק לעתים נדירות נשמע קול היהדות הנאמנה בהיכלי-השן של ה"צדק הישראלי", וגם זאת, למחצה, לשליש ולרביע.

כך, חוקים ותקנות שאמורים היו לשמר את שרידי הסממנים הדתיים במדינה שאיבדה זה-מכבר את זהותה היהודית, נפסלו לא-פעם; אישי ציבור מאנ"ש שסייעו בהתמודדות עם מחסומי הבירוקרטיה המונעים מהאזרח-הקטן לממש את זכויותיו, מצאו עצמם מאחורי סורג-ובריח; מחלוקות ציבוריות שדרשו הכרעה סביב שולחנם של גדולי-הדור, נחתכו בגסות בהבל-פיהם של אנשים הרחוקים מדעת-תורה כמטחווי קשת; ועוד היד נטויה.

אנו שקועים עד צוואר במדמנת השלולית העכורה הזו, ואף זועקים חמס מפעם-בפעם, אולם העובדה הזו כלל אינה מפריעה לנו להצטרף פה-אחד למקהלת הקולות המגנים, והמתקלסים, והזועמים, והמוכיחים, כל אימת שאיש-ציבור זה או אחר, שאינו נמנה על מחננו, מוצא את עצמו מדשדש במימיה העכורים של השלולית הזו. באותם רגעים, לפתע, אנו רוחשים אמון-מלא לאותה מערכת מסואבת אשר לא-אחת התוודענו לשיקולים המנחים אותה, ונהנים לגלגל עיניים צדקניות ולהשליך עוד קצת רפש לעבר הקורבן התורן.

איש אינו מבקש לייחס למר נתניהו ולשכמותו נקיות-הדעת, וחפות מנגיעות-אישיות. איש אינו מתיימר לטעון כי לא נהנו ממנעמי השלטון, ונגסו בעוגה במלא-פה. נקיות-הדעת, ניתן למצוא רק בקיתונם הצר של גדולי-ישראל. נקיון-ידיים, ניתן לעיתים למצוא גם בלשכותיהם של שלוחי-דרבנן. אולם ההסתערות המכוונת של אבירי-הצדק, על דמותו של התורן שאינו צועד בתלם שהתוו, לא נועדה להוציא את האמת לאור. למרבה הצער, היא מוכרת לנו היטב, אישית, מהצד האחר של המתרס.

מתבקש היה שדוקא אנו, שטעמנו לא פעם את טעמם המריר של מי השלולית, נעמוד מנגד, ולא נוסיף שמן על המדורה הבוערת. מתבקש היה שאנו, נתייחס בערבון מוגבל להאשמותיה של אותה "מערכת-צדק", שאת נחת-זרועה חשנו היטב על בשרנו. יתרה מכך: השימוש באותה מערכת, כאשר היא משרתת את מטרותינו, שומטת במידה רבה את הקרקע מתחת לרגלינו כאשר אנו עצמנו מוצאים את עצמנו נפגעים וכורעים תחת עולה.

ובסופו של דבר, הלא הדבר ברור: מערכת ה"צדק" הישראלית, נטפלת מפעם-בפעם גם לאנשים העומדים מאחרי אג"נדה פוליטית שאינה ערבה לחיכם של "אבירי-הצדק" למיניהם, אולם בימים כתיקונם, הנפגעים העיקריים הם אנו. אם אנו לא נתנער מהשלולית הזו ומכל מה שהיא מייצגת, יקשה עלינו לגייס אמפטיה כאשר נעמוד שוב בקדמת-הבמה, חשופים לחיצי הלעג והביקורת. וזה הלא יקרה, במוקדם או במאוחר.

הבה נוכיח איפוא שאיננו חלמאים.

"מזון השביע לנפשנו"  ש. ליזרוביץ

מזללות בכל פינה, לאכול ולאכול ולאכול

ציבור שומרי המצוות, עסוק בימים אלו בהכנה למצוות חג הפסח, מטחינה ועד שטיפה, טחינת הקמח למצות ושטיפת התריס שמאחורי הבוידם, שמספר גרגירי אבק סורר דבקו בו, כמו גם רכישת מוצרי חשמל, הנעלה הלבשה ומה לא לבית. לעמוד בתור ולא לדחוף בבקשה.

הרחובות מתמלאים, בני הישיבות שיצאו לבין הזמנים חזרו לבתים ומנייני ה"מנחמעריב" בשטיבלאות עמוסים לעייפה עד שעת ליל מאוחרת. יש כבר כמה חרוצים שהתחילו להכשיר את המטבח, מפנים את בני הבית לאכול במסדרונות או בחוץ ואל יהיה הדבר קל בעיניכם, ה"לאכול בחוץ", כי כבר הזהירנו שלמה המלך עליו השלום "ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה". פירש"י אם בעל נפש אתה — אם רעבתן אתה ותאב לאכול טוב לתחוב סכין בין שניך.

כמה חשובה היא אזהרתו של החכם מכל אדם, בימים בהם לעיתים נאלצים ל"קנות משהו לאכול" בדור בו יש קלחת מפחידה של כמויות מזון אדירות! במחוזות הקדושה, סמוך ונראה לבתי המדרשות, בכל פינת רחוב, יש מזללות של ממש.

בעבר הרחוק, היה הרעב התורן, מסתפק בחפיסת במבה שנקנתה במכולת, פלח של תפוח, או בפרוסת עוגה עטופה בשקית נייר שנקנתה מידי זבנית ישישה, וופלה יקר המציאות, שנתלש בודד בעדינות מקופסת קרטון לבנה וצנועה. אך מאז עברו ימים רבים, הפתרונות הזמינים לקיבה רעבה נמצאים בכל פינת רחוב והתורות ארוכים כאורך רכבת משא.

יש פלאפל אמיתי, חופשי חופשי עם מגוון רטבים, עמבה נוזלית ופיסות חציל מטוגנים, יש גם בגט טרי ועסיסי עמוס במגוון גבינות, לבנה, מתובלת, גבינת בצל שום ופטרוזליה, וגבינה בטעם מרגרינה, גבינה צהובה, ירוקה, מלוחה, הונגרית ובולגרית, ומגוון עשיר של ממרחים הנדחסים בכוח אל טוסטר עייף ומפוייח.

יש, להבדיל. את השווארמה במגוון טעמים והכשרים, עמוס בבשר בהמות ועופות, לאפה או פיתה אדוני?, שים גם חריף, ואולי שקשוקה בצלחת נפרדת?, את הצ"יפס תארוז בנפרד!

יש גם פיצות עם פטריות תירס, אנשובי שום גזר ופתיתי כורכום, ללא חשש טבל שביעית ומעשר עני.

אי אפשר להתעלם מהסנדוויצים המוכנים, פטור מברכת המזון ללא חשש ברכת הנהנין, כריכים עמוסים במבחר עשיר של ממרחים, ביצים, ריצפז, טונה, וממרח גרעיני אבטיח. רעב? בוא אחי! קח במחיר מבצע! לחמניות טריות, שלושים פיתות בעשרה שקל, בורקסים בשלל צבעים וגדלים, סופגניות, אוזני המן, מאפים, חנויות ממתקים, סוכריות בכל צבע ומשקל, שוקולד לבן שחור אפור וממולא רוטב שום שמיר, מכונות צ"יפס מהיר, שתיה קרה, חמה קפוצ"ינו הפוך ומוקפץ.

וכמעט שנשכח רח"ל, שחס ושלום לא ירעבו בני ישראל ההולכים במדברה של עיר, קוגל טרי מערב שבת עד ערב שבת, וטשולנט, כמובן, טשולנט, שים הרבה תפוחי אדמה בבקשה, וקישקע גם...

ומי שמרגיש ש"זה לא זה", יש לו דרכים נוספות להשקיט את רעבונו, המוני חנויות של מזון מוכן, מנות עסקיות, עוף בצלחת בפיתה בשקית ובארנק, שניצלים, סטייקים, תוספות אשכנזיות חסידיות מזרחיות, פלפל ממולא בקפוסטו, וכרוב כבוש מוקפץ בטעם סיני אמיתי למהדרין, וכל זה עם משלוחים מבית לחנות ולהפך, ועוד היד נטויה בלי נדר ובלי עין הרע.

שעות הפתיחה מספקות גם הן מבחר עשיר של אפשרויות מסנדויצ"ים ובגטים מוכנים בשעות הנץ החמה, ועד למאכלים ערבים ממינים שונים ומשונים בשעות ליל מאוחרות. לקרוא ולשבוע.

ויש מי שאוכל את זה.

ואין עינינו צרה ביהודים העמלים קשה לפרנסתם, תסעדו ותרוויחו, אך תחושת הקבס העולה ומטפסת, לנוכח מרדף המזון הלזה, לא מצליחה להידחק לאחור. אוי מה היה לנו, ורק הזקנים בפינת הרחוב עומדים ובוכים, לא על שיניהם שקהו מללעוס את הבשר, כי אם על הדור שככה עלתה בימיו.

"ואת עמלנו... אלו הבנים"  י. ויין

בין לשונות של אש ללבה רותחת, שוחחו אודות מעשיהם הרעים והשפעתם על העם היהודי

ישנה הלצה מפורסמת המסופרת מדי שנה בימים אלו של בין ראש חודש של ירח האיתנים לבין חג החירות. ההלצה מעלה חיוך על שפתינו, אך אנו ממשיכים הלאה בשגרת יומנו כאילו מדובר על מקום אחר, הרחוק מעימנו. הלצה זו צריכה להיאמר אמנם בזהירות ובהתחשבות מרובה, אך אי אפשר להתעלם ממנה ומן המסקנות הבאות בעקבותיה.

פעם, כך מסופר, נפגשו פרעה והמן הרשעים במעין רגע של הפסקה קצרה בין לשונות של אש ללבה רותחת, ושוחחו ביניהם אודות מעשיהם הרעים והשפעתם על העם היהודי. המן התרברב כדרכו בחיי חיותו, כי תואר "רשע כל הזמנים" מגיע לו ביושר ובהגיון פשוט, וזאת בעקבות גזירתו המפורסמת "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד". הוא תיאר בהרחבה את פחדם של היהודים ואת הלחץ בו הם היו מצויים באותם ימים קשים שלא ידעו מה ילד יום. "אמנם בסוף לא יכולתי להם, תפילותיהם ותחנוניהם בקעו שערי שמים והביאו להם ישועה, אך עדיין כל שנה רבים מילדי היהודים נחשפים לנורמות רחוב חדשות בימי הפורים. הם מגלים עולם של הוללות וחיצוניות המשפיע על עיצוב אישיותם הרוחנית והכל כמובן נזקף ל"זכותי". כל זאת בזכות אותן גזירות שגזרתי עליהם".

פרעה כצפוי לא נשאר חייב. הוא פתח בנאום משלו: "ראה" פנה להמן בחיוך ערמומי, "קח לך בבקשה עט ונייר ותתחיל לספור כמה צרות עוללתי לעם ישראל. את בניהם השלכתי ליאור, אלו שנותרו שימשו במקום טיט ותבן, ואת גוום הכיתי במקלות חובלים. צרתם אמנם הגיעה עד השמים וא-לוקיהם שמע את זעקתם, אך אני נותרתי עם נכס אחד חזק ויציב בידי: גם אלפי שנים לאחר היציאה ממצרים, מידי שנה בשנה בימים אלו שבין ר"ח ניסן לט"ו שבאותו החודש, ילדיהם הרכים לא מוצאים את מקומם בביתם. הם נהפכים לחפץ בלתי רצוי, משוטטים ברחובות העיר כאבן שאין לה הופכין. ניתן לפגוש בהם ניצלים בגינות המשחקים כשהשמש קופחת על פניהם, באין מרגוע לנפשם שבים הם הביתה רק בשעות הקטנות של הלילה. ילדים אלו מגיעים לחג הפסח כשבראשם "מטען כבד מאוד" מלא וגדוש בכל תחלואי הרחוב, עמוסים במידע ישיר ועדכני בכל הנעשה בעולם השפל והבזוי. בשבועיים אלו הם מצליחים לרכוש לעצמם ידע רב בכל מה שהוריהם ניסו למנוע מהם במשך שנה שלימה. לליל הסדר הם נוחתים כמו מעולם אחר, זר ומנוכר. עייפים וסחוטים משבועיים של שוטטות וקנית ידע עצום. ולאב המתוסכל, זה שמנסה לקיים את מצוות "והגדת לבנך" לא נותר אלא לבכות במסתרים. הילד כבר נמצא הרחק ממנו ומן ההווי אותו הוא חפץ להנחיל לו. האם יש לך מושג מה הם שבועיים תמימים שלי מול יומיים בודדים שלך, שאל פרעה, האם גם עתה נדמה לך שהצלחתך גדולה משלי?!"

מול טענות כל כך משכנעות ועם עובדות כה ברורות ומוצקות נאלץ גם הטוען הראשון לכתר- "רשע כל הזמנים", להודות כי לפרעה הוא מגיע ביושר רב.

הורים יקרים, אין זו הלצה וגם לא סיפור מרגש ונוגע ללב בעלמא. בימים אלו ממש מסתובבים מאות ילדי חמד ברחובות הערים. ילדי תתי"ם זכים וטהורים, אשר במשך כל השנה יגעים בהוויותיהם של אביי ורבא, ילדי ישראל שאך לפני ימים ספורים עסקו בדיני בניית המשכן, המנורה, השולחן והקרבת הקרבנות, "מגלים" לפתע דברים חדשים שבלשון המעטה רחוקים מאוד מסוגיות נעלות אלו. על פניהם ניתן עדיין להבחין באי נוחות בולטת מהמצב הבלתי נעים אליו הם נקלעו שלא באשמתם. הם ברוך ד" עדיין לא מוצאים את מקומם בין כל הארחי פרחי שבקרנות הרחוב, וכל זאת מדוע, מה הביא אותם למצב זה? אין זאת אלא כי אנו ההורים חפצים בכל מאודנו לבער את החמץ מן הבית, ולקיים את יתר מצוות החג בדקדוק ובשלמות. אך שומה עלינו לזכור כי עלולים אנו לאבד בדרך את הפקדונות היקרים ביותר שקבלנו מאבינו שבשמים. גם בימים עמוסים אלו אין לנו כל פריבלגיה ונוסחה הפוטרת אותנו מחובתנו ותפקידנו. בל נשכח לעקוב מקרוב ונזכה בסייעתא דשמיא לקיים בהידור רב את מצוות "והגדת לבנך" בנחת ובשמחה יהודית תמידית.

"צו השעה — שמירה על הייחודיות"   מ. שוטלנד

כיום צו השעה הוא, להגביר את תפקיד הבית וייחודיותו, כמכשיר בהעצמת אישיותם של היושבים בו

במאמרים האחרונים, סקרנו את ההשפעות של השינויים המנטאליים העוברים לאחרונה על האנושות, מתוקף המהפכה הטכנולוגית, תוך התמקדות בהשלכות המיוחדות לציבור היראים. הבאנו כמה דוגמאות לתמורות שחלו באורח חיינו, במספר פרמטרים שיש לראות בהם מדגם מייצג. קבענו, שאין להתייחס לכך בשוויון נפש ובהזנחה, שלבסוף יעמדו לנו לרועץ. מהי אפוא הנקודה עליה אנו צריכים לשים את הדגש, נוכח מבול האתגרים מולם אנו ניצבים ללא הרף, כתוצאה ישירה משינויים אלו?

לפני למעלה משנה, יצא לנו להיפגש במסגרת ניחום אבלים, עם קרוב משפחה שאינו שומר תו"מ. במהלך השיחה העלנו את הנושאים האלו, בתקווה להבין, איזה מקום יש להם אם בכלל, בשיח האינטלקטואלי בעולם החיצוני. לפתע, נפנה איש שיחנו ואמר לנו, "למעשה במה שאתם אומרים, ישנה התקפה נגד כל תהליך ה"גלובליזציה!"". אכן יש אמת בדברים, אם כי בהיקף הרבה יותר רחב, מאשר ההתמקדות בחוסר הזהות העצמית, הנובע מביטול המחיצות העולמי שייצרה מהפכת התקשורת.

כמו תופעות רבות פרי הערצה עיוורת של הקידמה, גם האפשרויות הטכנולוגיות לתקשורת בלתי מוגבלת, עוררו בתחילה התלהבות חסרת סייגים בקרב החיצוניים. "העולם ישתנה" — הכריזו האנליסטים — והוסיפו — ש"מעתה כל העולם יהפוך לכפר גלובאלי קטן". סיכוי זה גרם לסיפוק רב בזרמים פציפיסטים ואנרכיסטים שזהו חלומם הורוד מאז ומקדם. מנגד קמו גופים דומים השמים את מעיינם באיכות הסביבה ובטבעונות ציבורית, על מנת לערער על הגלובליזציה, כפריט נלווה לשאר מטרותיהם, כמו מניעת נזקים אקולוגיים וכדו". לעומת זאת, רוב ההמון האנושי, נכנע להתפתחויות כמות שהן, תוך הדגשים הנובעים מרגשות לאומיים, שכוונתם לשמור באופן כלשהו על ייחודיות.

מן העבר השני, בקרב היראים נתקדשה מלחמת חורמה בתופעת ביטול המחיצות, שיש בה איום כבד על הצורך בהיבדלות בין ישראל לעמים ובין אורח החיים החרדי לתרבות אנשים חטאים. במסגרת זאת, נאסרה התקשורת המכוונת כליל, ופעילותם של הטלפונים הסלולאריים צומצמה על פי הגדרים של הקווים הכשרים. מאידך, ההשפעות הטכנולוגיות בתוך המחנה פנימה, אינן מטופלות כל צרכן וזהו הנושא שלנו בסדרת המאמרים הזו. כאמור, המוניות, שטחיות, חוסר ההתמקדות, ביטול חשיבותה של השגרה המבורכת והתמכרות לגימיקיזציה, כולם כאחד הם פרי ותוצאת המהפכה הטכנולוגית. אין בדעתנו לברוח מהמציאות או לזלזל בכל מיני מעלות שהביאה עימה. עם זאת, אם לא נהיה מודעים לסכנותיה, נהיה חשופים להן באופן, שבסופו עלול לפגוע בנו בצורה חמורה.

קשה להתמודד עם בעיות אלו רק במסגרת החינוכית הכללית, על אף שחשיבותה אינה מוטלת בספק. שכן, מעצם מהותה, מסגרת כללית המונית, משקפת צרכי רבים, פועלת על בסיס המכנה המשותף של התלמידים ולמרות שמודגשים בה מסרים חיוביים, הרי הדברים נעשים בה במידה מסוימת של המוניות וביטול הזהות הפרטית של כל תלמיד ותלמיד. אשר על כן, שדה המערכה העיקרי במאבק בהשלכות המהפכה הטכנולוגית, צריך להיות בתוך הבית פנימה.

רק אחריות פנימית של כל איש בביתו, עשויה לתת ליושביו את הכלים הראויים להתמודד עם תופעות המודרנה הללו. עצם הרגשת הייחודיות וטיפוחה, צריך לגרום לזהות עצמית בעוצמה ראויה, על מנת שתייצר נוגדנים בפני המוניות ועדריות. אם בעבר קמו מוסדות מפוארים (כמו למשל, "בית יעקב" של שרה שנירר ע"ה) על מנת להנחיל קו חינוכי אחיד ומוסכם כתריס בפני השפעות חיצוניות, שיצאו בהתקפה על אורח החיים היהודי — כיום צו השעה הוא, להגביר את תפקיד הבית וייחודיותו, כמכשיר בהעצמת אישיותם של היושבים בו. במסגרת זאת, צריך למשל לדעת, שיוזמות המוניות חיוביות ככל שיהיו, כמו סדרי לימוד מאורגנים דוגמת "אבות ובנים", אינם באים תחת הקשר האישי בין הורים לילדיהם בתוך הבית פנימה וכן הלאה... כמו כן, יש לטפח יחס ביקורתי כלפי יוזמות הנוקטות בשיטות פסיכולוגיה המונית רדופת אטרקציות ופעלולים, בבואם לפאר דברים חיוביים בעיקרם — לא בשביל להימנע מתוכן הדברים — אלא כתריס בפני השתעבדות לחוליים האנושיים, פרי המהפכה הטכנולוגית, הממכרים את העולם המודרני לפחיתות אישית ומחשבתית.