מוזיקופיליה/ פרק 4 "מוזיקה על המוח:דימויים ודמיון"/ אוליבר סאקס "מתוקות הן המלודיות שהאוזן שומעת, אבל אלה שהיא לא שומעת מתוקות יותר" ג'ון קיטס "אודה לכד יווני" במוזיקות שאני מכיר היטב, כמו המזורקות של שופן, שלמדתי בעל פה לפני שישים שנה והמשכתי לאהוב מאז, אני צריך רק להעיף מבט בפרטיטורה או לחשוב על מזורקה מסוימת והמזורקה תתחיל להתנגן בראשי. אני לא רק "שומע" את המוזיקה, אלא גם "רואה" את ידי על הקלידים לפני, ו"מרגיש" אותן מנגנות את הקטע- ביצוע וירטואלי שמרגע שהחל הוא נפרש ונימשך בראשי מעצמו. ניגון מנטלי כזה של קטעים, אפילו אם אינו רצוני ואינו מודע, הוא כלי חיוני לכל האמנים המבצעים, וההעלאה של הנגינה בדמיון יכולה להיות יעילה כמעט כמו המציאות הפיזית. מחקרים שעורכים רוברט זאטורה ועמיתיו (Robert Zatorre et al.) מאז אמצע שנות ה 90 של המאה העשרים, תוך שימוש בטכניקות מתוחכמות יותר ויותר של הדמיית מוח, מראים כי העלאה של מוזיקה בדמיון יכולה, באמת להפעיל את קליפת השמע כמעט באותה עוצמה שמחוללת האזנה במוח. העלאת מוזיקה בדמיון מגה את קליפת המוח המוטורי ולהיפך, העלאת הפעולה של נגינת מוזיקה בדמיון מגרה את קליפת השמע. ממצאים אלה, ציינו זאטורה והלפרן (Halpern) במאמר שפורסם ב 2005, "מתיישבים עם דיווחים של מוזיקאים שהם יכולים "לשמוע" את הכלי שלהם באמצעות תרגול מנטלי". כפי שמתאר אלברו פסקואל – לאונה (Alvaro Pascual- leone), מחקרים של זרימת דם מוחית אזורית "מלמדים כי גירוי מנטלי של תנועות מפעיל כמה מבנים עצביים מרכזיים שדרושים לביצוען של תנועות ממשיות. כיוון שכך, נראה כי התרגול המנטלי לבדו יש בו כדי להפעיל את המודולציה של המעגלים העצביים שמעורבים בשלבים המוקדמים של לימוד כישורים מוטוריים. " לא זו בלבד שהמודולציה הזו מולידה שיפורים ניכרים בביצוע, היא גם מעניקה לנבדקים יתרון בלמידת כישורים נוספים באמצעות תרגול פיזי מינימלי. השילוב של תרגול מנטלי ופיזי משפר את הביצוע, יותר מתרגול פיזי בלבד, תופעה שהממצאים שלנו מספקים לה הסבר פיזיולוגי. בדימויים מנטליים מכוונים, מודעים ורצוניים, משתתפים לא רק קליפת השמע וקליפת המוח המוטורי, אלא גם אזורים של הקורטקס המצחי שמעורבים בבחירה ובתכנון. דימויים מנטליים מכוונים כאלה חיוניים למוזיקאים מקצועיים- הם הצילו את חייו היצירתיים של בטהובן ואת שפיותו כלאחר שהתחרש ולא יכול היה עוד לשמוע מוזיקה אלא בראשו. בהחלט ייתכן שהחירשות אפילו העצימה את הדימויים המוזיקליים שלו. מפני שעם ביטול הקלט השמיעתי הנורמלי קליפת השמע עשויה להיפך לרגישה ביותר, עם כוחות מוגברים של דימויים מוזיקליים. אצל כל מוזיקאי מקצועי, דימויים רצוניים עשויים לנהל חלק גדול מחייו המודעים ואפילו התת מודעים. ביסודו של דבר, כל אמן עובד תמיד, אפילו כשאינו נראה עובד. נד רורם (Ned Rorem) מתאר זאת היטב: "אני תמיד בעבודה. אפילו כשאני יושב כאן ומפטפט על קפקא או על אוכמניות, על מעשה סדום או כדורגל, מוחי דבוק בה בעת לקטע שאני מחבר עכשיו, האקט הפיזי של כתיבת התווים הוא רק מחשבה שנייה נחוצה". גם שאר בני האדם עושים שימוש במקרים רבים בדימויים המוזיקליים שלהם, ועם זאת נראה כי אין לנו שליטה על רוב הדימויים המוזיקליים שלנו ואיננו יכולים לזמן אותם באופן רצוני. הם פשוט באים אלינו באופן ספונטני. לפעמים הם פשוט מזנקים לתוך התודעה. בפעמים אחרות הם מתנגנים להם שם זמן מה בשקט מבלי שנבחין בהם. ואף כי דימויים מוזיקליים לא באים בקלות לאנשים בלתי מוזיקליים יחסית, הרי כמעט לכל אדם יש דימויים מוזיקליים לא רצוניים. סוג אחר של דימויים מוזיקליים לא רצוניים נקשר לחשיפה חזקה חוזרת ונשנית, לקטע מסוים או לסוג מוזיקה מסוים. כמו למשל פרסומות מוזיקליות ברדיו שאנחנו מוצאים את עצמינו מזמזמים, או מוזיקה שאנו בוחרים להאזין לה במשך זמן ממושך. במובן מסוים דימויים מוזיקליים מסוג זה, שמופעלים על ידי חשיפת יתר, הם הצורה הפחות אישית, הפחות משמעותית של "מוזיקה על המוח". אנו עומדים על קרקע עשירה פי כמה, מסתורית פי כמה, כשמדובר במנגינות או בקטעים מוזיקליים שאולי לא שמענו או לא חשבנו עליהם עשרות שנים, ופתאום הם מתנגנים בראשנו בלי שום סיבה נראית לעין. אי אפשר להסביר את התופעה אין מנוס מהשאלה "למה המנגינה הזאת ברגע ספציפי הזה? מה הכניס אותה לראשי?" לפעמים האסוציאציה ברורה, או שכך רק נידמה. "הבחירה" הלא מודעת של מוחנו להעלות שיר מסוים, ברגע מסוים, היא בעלת משמעות רגשית סנטימנטלית, נוסטלגית. אוליבר סאקס מספר: " זה לא מכבר ביליתי כמה שעות עם מלחין, וחקרתי אותו באינטנסיביות רבה על הדימויים המוזיקליים שלו. לבסוף הוא התנצל והלך לשירותים. בצאתו סיפר לי ששמע שיר בראשו- שיר שהיה פופולארי ארבעים שנה לפני כן אבל בתחילה הוא לא זיהה אותו. אז ניזכר שהשורה הראשונה של השיר הייתה "רק עוד חמש דקות.." אני קיבלתי זאת כרמז מהלא מודע שלו, ודאגתי לכך ששיחתנו לא תארך יותר מחמש דקות נוספות". לפעמים יש אסוציאציות עמוקות יותר שנבצר ממני לרדת לחקרן בכוחות עצמי- ואת העמוקות שבהן אני שומר, כמו בהסכם עם הלא מודע שלי, לפגישות עם הפסיכולוג שלי. לינאס, חוקר מוח באוניברסיטת ניו יורק, כותב בספרו I of the vortex על מוזיקה: "התהליכים העיצביים שמצויים ביסוד מה שאנו מכנים יצירתיות אין להם דבר וחצי דבר עם רציונאליות. כלומר, אם נבדוק איך המוח מוליד יצירתיות, נראה שאין בזה שום תהליך רציונאלי; יצירתיות אינה נובעת מתוך שיקול דעת." לינאס מסביר שהמח שלנו כל הזמן "מנגן" דפוסים מוטוריים, נראה כאילו ההקשרים במוח פועלים כגנרטור רעש רציף ואקראי של דפוסים מוטוריים, פה ושם נמלט דפוס או קטע של דפוס, בלי מקבילו האמוציונאלי הברור והידוע, לתוך ההקשר של המערכת התלמו- קורטיקלית ואז פתאום- מתנגן שיר בראשך, או שאתה מוצא את עצמך, בלי לדעת למה, משתוקק לשחק טניס. הפסיכיאטר אנתוני סטור (Anthony storr) מתאר את הדימויים המוזיקליים שלו בספרו "Music and the mind" ושואל ,לאיזו תכלית נועדה מוזיקה לא קרואה ואולי לא רצויה שמתנגנת בראש?" התחושה שלו היא כי למוזיקה כזאת יש בדרך כלל השפעה חיובית : " היא מקילה על שעמום, מוסיפה קצת לתנועות, נוסף לכך, היא מושכת תשומת לב למחשבות שאלמלא כן היינו מתעלמים מהן או מדכאים אותן, ובדרך זו היא ממלאת תפקיד דומה לזה של החלומות".