כששואלים את גברת קרויצפלד (אשתו של), הרי אמרו לך כבר לפחות מיליון פעמים שאבק זה לא חמץ, למה את לא סומכת על זה? — היא אפילו לא עונה. הנוהג הזה חוזר על עצמו מידי שנה בשנה. שואלים, והיא מגחכת. פעם אחת בלבד היא ענתה. היה זה לפני פסח שחל בשנה שהיא היתה באמצע שנת אבל. למה את עובדת כל-כך קשה, שאלו אותה, הרי את מותשת לגמרי? את לא יודעת שאבק זה לא חמץ? — אני לא אוהבת בדיחות כאלו בשנת האבל, ענתה בפה רך.

האדון קרויצפלד מספר, כי אצלם במשפחה לא זו בלבד שנוהגים להתייחס לאבק כאילו היה חמץ גמור — אלא משתדלים מאוד-מאוד גם לבער את האבק שבלב. אם מתייחסים לאבק כאילו היה חמץ, מה יותר טבעי מאשר לבער אותו גם מהלב. איך אומר הפתגם הפלשתיני הידוע? אם כבר, אז כבר.

איך מבערים את האבק שבלב? — אוהו, ליקוב קרויצפלד יש המון דוגמאות.

קודם כל — מגלה הקרויצפלד — אצלנו מאוד מקפידים לרוקן מהבית לפני פסח את כל הכסף. שטרות מטבעות, הכל. הרי הכסף עובר כל-כך הרבה ידיים לפני פסח. יכול להיות שמישהו נגע בכסף הזה בידיים מלוכלכות מחמץ. יכול להיות שנשפך עליו דייסה או בירה, מי יודע. יכול אפילו להיות שמישהו נכנס איתו לתוך חנות מלאה חמץ או שהוא נפל על הרצפה במקום לא בדוק. למה לקחת סיכונים? אנחנו משתדלים להוציא לפני פסח כמה שיותר כסף. זה לא קל, אבל משתדלים. קונים קונים קונים, כמה שאפשר. את הכסף שלא מצליחים להיפטר ממנו לפני פסח, מוכרים לגוי, אבל זה רק בדיעבד.

אצלנו — מוסיף יקוב דוגמא נוספת — יש עוד מנהג מאוד יפה איך לעקור את האבק שבלב. כידוע, כתוב בספרים אל תאמר אי אפשי במאכלות אסורים, אלא אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. אנחנו מאוד מקפידים לקיים את זה גם כלפי חמץ. לפני פסח אנחנו משתדלים לקנות כל הזמן פיצות, פלאפלים, טוסטים, באגטים וכל מיני חמצים שהילדים מאוד אוהבים, כדי שכולם ירגישו איזה וויתור גדול עושים בזה שבפסח אסור לאכול חמץ. הבעייה היא, שבשנים האחרונות נהיה קשה לקיים את המנהג הזה, משום שהמון משפחות גם כן התחילו להקפיד שיוכלו להרגיש איפשי ואיפשי, ולפעמים צריך להמתין שעה שלימה בתור. אבל אין ברירה. אם רוצים להדר, צריכים לסבול.

אנחנו גם מאוד מקפידים — הוא ממשיך בהתלהבות — לזרוק מהבית את כל הדברים שצריך לזרוק, רק אחרי שהאוטו זבל עובר. ככה נגרם קידוש השם גדול, משום שהמדרכה שליד הבית תמיד מלאה בערימות ענקיות של אשפה וכולם יכולים לראות כל הזמן שגרים כאן אנשים שמתכוננים לפסח.

רציתי גם — נאנח יקוב בשברון לב — לזכות לפחות פעם אחת לנסוע לכל הפסח לחוץ לארץ, כדי להיות עם כל המשפחה בסביבה של נכרים. הרי איפה אפשר להדר יותר על "בל יראה ובל ימצא" מאשר במקום שכמעט כולם שם הם גויים? איפה אפשר לזכות לזה בארץ? אמרתי לאשתי, בואי נמכור את כל הבית לפסח ונטוס לחו"ל כדי להדר במצווה, אבל היא לא מוכנה. היא לא רוצה להפסיד את הזכות להשתתף בתחרות הנשים הצדקניות על הורדת כלי הפסח.

הרי, כידוע, אחד התענוגות הגדולים ביותר של עקרות הבית לקראת פסח הוא להוריד את כלי הפסח מוקדם ככל האפשר. כל המקדימה הרי זאת משובחת. איזה תענוג גדול יותר יכול להיות לעקרת הבית מאשר לשאול את העקרת השנייה: נו, מה קורה? איך העבודות? — ואז, אחרי שהעקרת המסכנה גומרת להתבכיין על עומס העבודה שלה, או-אז לספר לה בצהלת ניצחון: מה את אומרת? אני כבר הורדתי את כלי הפסח לפני יומיים.

קורה לפעמים שהעקרת השנייה לא נתפסת במלכודת, ומשיבה ככה מיניה וביה: הו, אצלי המצב פנטסטי. המטבח שלי פסחי כבר ממוצאי שבת. אבל אז, עוד לפני שהיא מספיקה ליהנות אפילו שתי שניות מאווירת הניצחון, משיבה לה העקרת הראשונה בחדוות ניצחון: אני לא רציתי לחכות למוצאי שבת והורדתי את כלי הפסח עוד שבוע קודם.

יש משתתפות וותיקות בתחרות הנשים הצדקניות על הורדת כלי הפסח, שנוהגות לעבור למטבח פסחי כבר ממוצאי פורים. אמנם זה לא קל, אבל תחושת הניצחון מחפה על הקושי. מספרים על עקרת אחת חרוצה במיוחד, שכבר שנים לא נהנית בחנוכה מטעמה הערב של סופגניה ביתית טרייה. פשוט, בחנוכה המטבח שלי כבר פסחי, היא מתנצלת בחיוך רב משמעות.