התיאוריה האבולוציונית רואה הקבלה בין ציר הזמן להתפתחותו של האדם. על פיה, אנו, כבני אדם וכחברה, מתפתחים עם הזמן שעובר. בזמננו הנוכחי – זמן הקידמה, אנו חווים האצה מוגברת ורוח התקופה מנכיחה את העתיד בתוך ההווה. באופן מובהק, המבט של תקופתנו פונה קדימה. על רקע זה, מאד הסתקרנתי לגבי יום העיון שנערך השבוע בבצלאל תחת הכותרת: “נוסטלגיה", שהרי לא מקובל אצלינו להביט לאחור. תראו מה קרה לאשת לוט כאשר העזה... כבר אז המבט היה קדימה. שלא לדבר על האתוס הציוני, אשר הוקיע כל התייחסות לתרבות הגולה, פסל את המורשת התרבותית של העולים לארץ וביקש לפתוח דף חדש ונקי.

המילה "נוסטלגיה", כפי שהוזכרה פעמים רבות במהלך יום העין, מורכבת משתי מילים – נוסטוס – חזרה הביתה ואלגיה – כאב. מה שמרמז שהמבט לאחור כרוך בכאב מסויים – או כפי שטען ד"ר דרור פימנטל – הנוסטלגיה כרוכה במלנכוליה - בעיקר מפני שאין בה השלמה עם האבדן של מה שהיה ואיננו עוד.

למרות שרוח התקופה מקדשת את העתיד ואנשים רבים עסוקים בו – בפיתוח טכנולוגיות, בפנטזיות ובספקולציות, ישנם גם אנשים רבים שהדגש בחייהם הוא דווקא על העבר תוך התרפקות, געגוע ונוסטלגיה. חטאו של איש הנוסטלגיה הוא עצם הנוכחות והמשמעות של העבר בחייו, שהרי על פי אתוס הקידמה, מחשבות אלה אינן רלוונטיות ואפילו מאיימות על רוח התקופה.

אגב, מעטים מאד האנשים שממוקדים בהווה – אותו רגע חמקמק שדווקא הוא הדבר הממשי היחידי......

אבל אני רוצה להתמקד בציניות של רוח התקופה ביחס לעבר. יש בחברה שלנו יחס אמביוולנטי לעבר. מצד אחד – געגוע לפשטות ולערכים של פעם ומצד שני, אימוץ היסטרי כמעט של תרבות הצרכנות הקפיטליסטית. אנחנו אוספים חפצים, מעדכנים גירסאות ומודלים ומשקיעים הון רב כדי להיות אופנתיים ועדכניים. הייתכן שעצם קיומו של יום עיון על נוסטלגיה באקדמיה לאמנות "בצלאל" מרמזת על כך שגם נוסטלגיה חוזרת לאופנה? כמובן שאנחנו מדברים על אקדמיה לאמנות שנוסדה לפני מעל מאה שנה, אבל מייסדה, בוריס שץ, הוא עדיין אחד האמנים המושמצים בתולדותנו – באשר הוא ניסה בכל כוחו להשאיר את המודרנה מחוץ לכתלי בצלאל ולקבע את המוסד האמנותי הראשון – אחד המוסדות הרשמיים הראשונים בארץ ישראל – כמקור לתוצרים אומנותיים אתניים בעלי קונטוציה מסחרית.

אופנת הרטרו והוינטאג’ הגיעה גם אלינו אך נדמה לי שהיא לא "תפשה" כמו בניו יורק ובלונדון, בדיוק בגלל היחס האמביוולנטי שהזכרתי קודם - מורשת אשת לוט אשר "מענישה" את מי שמביט לאחור.

יאיר גרבוז 2004

בתחום האמנות התופעה בולטת במיוחד. בימי הלימודים שלי במדרשה לאמנות בתחילת שנות השמונים, לא היתה כל התייחסות להיסטוריה של האמנות הישראלית. המבט היה החוצה וקדימה – אל מה עושים עכשיו בעולם הגדול. אגב, קורס על ההיסטוריה של האמנות הישראלית קיים רק כעשור במדרשה. הלגיטימציה שנתנה האקדמיה

להיסטוריה של האמנות המקומית חלחלה גם לאמנים, המרשים לעצמם כיום לצטט ולהתייחס גם לקאנון הישראלי הקלאסי וגם לנושאים תנ"כיים – כפי שניתן לראות בשתי דוגמאות של יאיר גרבוז ועדי נס.

עדי נס - המלקטות 2009

לצערי, קבלה זו טרם המשיכה לחלחל לתחום הגלריות - שם עדיין שולטת ההתנשאות. תל-אביב מוצפת בגלריות עכשיוויות שמביטות קדימה והחוצה ומבטלות את המבט לאחור. גם מבקרי האמנות מתמקדות בגלריות העכשיויות ובאמנים צעירים.

כך נותרתי אני בגלריה שטרן ועוד גלריות בודדות ש"מעיזות" להציג (בגאווה, יש לומר) גם את מורשת האמנות של ארץ ישראל.

אולי המסר של יום העיון בבצלאל הוא שהמבט הנוסטלגי הוא דווקא מבט מעשיר ומחזק – המאפשר לגלות את אבני הבניין של התרבות הישראלית ולהמשיך להיבנות עליהם. ההווה הוא רק קצה הקרחון, שרובו נסתר מהעין וכך גם מהלב אך הוא בסיס שיש לכבדו ואף להתגאות בו.