יש לי הרגשה שרימו אותי.

למען האמת, מרמים אותי כל הזמן.

לא מדובר בשרי הממשלה, בפרסום כוזב, או במלחמות שווא. כן, גם שם מרמים אותי. וגם במסים שאני משלמת, בשכר דירה, וסביר שגם בחשבונות החשמל והמים מישהו עושה עליי קופה. שלא נדבר על השירות הצבאי, והמילואים שאחריו.

הרמייה פה הרבה יותר גדולה מזה. מנסים למכור לי רעיון הרבה יותר גדול, הרבה יותר הרסני.

אומרים לי שיש כיוון.

ויותר גרוע- אומרים שגם לי יהיה את אותו כיוון - אם אני רק אעלה על מערכת פסים מובנית, דוחפים אותי להכנס לשבלונות ומקווים שהצורה תחזיק. ואני בתגובה מנסה להתאים את עצמי לתוך התבנית, מצמצמת את עצמי לדרגת עיסה, מרדימה את המוח עם צפייה מוגזמת בטלוויזיה – כי מגיע לי להתנתק, עם שיגרה שמעייפת אותי פיסית ונפשית, מרוץ עכברים אחרי קיום הגון.

מניחים מולי רשימה של דברים שצריך לעשות – על חלקם אני גאה לומר שסימנתי וי, אבל למה בעצם אני גאה?

אחלה, סיימתי תיכון (12 שנה שבהם ניסו להכניס לי לראש כל מני דברים – חלקם חשובים יותר, חלקם פחות, רובם לא מעודדים שום פעילות מחשבתית), סיימתי שירות צבאי מלא, אפילו עשיתי את הטיול המדובר אחרי צבא. ועכשיו? עכשיו יש בחירה.

לעלות על הפסים ולעקוב אחרי הרשימה – פסיכומטרי, תואר, חתונה, ילדים, משכנתא, בית, פנסיה, מוות. בהכרח בסדר הזה. כשהמחשבה על לסטות ממערכת הפסים האמינה והישנה הזו, מפחידה אותי, כמו שאני מאמינה שהיא מפחידה רבים אחרים. כן, קיימת האפשרות שאני אגלה מערכת פסים שמותאמת אליי אישית ותוביל אותי למקום נהדר, שבו אני אהיה מרוצה מהעבודה שלי, ומהחיים שלי, ואולי אני אפילו ארצה להתחתן ולעשות ילדים, מתישהו. ואולי זה יסתיים בתאונת רכבת.

מישהו אמר לי פעם שתואר זו תעודה שמראה שאתה חכם. אני מכירה המון אנשים לא חכמים בעליל שאוחזים בתואר, ואנשים מאוד חכמים שמבינים שאת התעודה הזו אפשר לתלות בשירותים למקרה שזרקת את הבלייזר בטעות לפח וקראת את הבלייזר של חודש שעבר כבר חמישים פעם.

הרעיון הכללי של השכלה שמוכרים לנו, הוא מוטעה בבסיסו. אני רוצה ללמוד, כדי לדעת, לא כדי שתהיה לי גושפנקא למנת משכל או ליכולת ישיבה על התחת. ואני לא צריכה שיבחנו אותי ויתנו לי ציון בשביל זה.

בכלל, אנחנו מבססים את מסלול החיים שלנו על רעיון שהוא ארכאי בבסיסו – פעם, כדי לרכוש השכלה, היית צריך להיות מלומד, ואמיד. אני לא אומרת שזה נכון, אבל זה פתח במרוץ מטורף להשכלה גבוהה, שרק מפחית את הביקוש לאנשים עם תואר, והופך את כל המסלול הזה לפרדוקסלי להחריד. כולם רודפים אחרי אותו דבר, וככל שיותר אנשים מגיעים אליו כך יורד הערך שלו.

גם תפיסת האהבה שלנו היא מיושנת. עומדים ומחכים לאהבת אמת, נשים וגברים, משחקים משחקים מטופשים של ילדים בני 4 שלא מסוגלים לנסח משפט שלם עם מחשבות, ניגשים לכל העסק הזה של אהבה בגישה של סרטים הוליוודיים, של הנה, מגיע "האחד" והוא יעשה שהכל יהיה בסדר. ואז מגלים שאף אחד לא מגיע, ושום דבר לא בסדר. אין אף אחד שסוחף אותך מעל רגליך, ומערכות יחסים זו עבודה קשה שצריך להיות מוכן אליה, ולהכנס אליה גם עם הראש. כןכן, הדבר הזה שהחברה המערבית העמידה בדו קרב עם הלב. דו קרב שמהלל את מערכות היחסים הבעייתיות, שגורם לרובנו לאמלל את עצמנו במערכות יחסים חד צדדיות, במחשבה שהנה, עוד רגע הכל משתנה ונגיע יגיעו לנחלה. לא יודעת מה איתכם, אבל אני בנחלה. נחלת בנימין. עם יופי של גג. ועם מישהו מעוניין להצטרף הוא מוזמן, אבל יש תנאים.

בכלל, תפיסת הרומנטיקה המיושנת היא משהו שהשתרש אצלנו עוד מסבא וסבתא – סיפורים על איך סבא נכנס לחדר, ראה את סבתא בפינה, והתאהב. בראש שלנו כולם, כמובן, צעירים ויפים, הכל מואר באור חלוש חוץ מסבתא- עליה זרקור, בשחור לבן, מקסימום ספיה. צר לי, חברים, הרומנטיקה הזו לא עובדת בתאורת הניאון של ימינו, שמאירה באור בהיר את הפגמים של כל אחד ואת ההיצע האדיר שעומד ב3 הפינות האחרות של החדר.

המבט הנחרד שיש לאנשים כשאני מעלה בפניהם את האופציה שאולי אני לא אעשה תואר, ואולי אני לא רוצה להתחתן, ואולי יש דרך אחרת לחיות – מראה לי שגם הם חשבו על זה, פעם. ואז הם נשברו.

ואני?

אני עדיין מחכה להשבר.