סגנון באדריכלות ולימים גם בציור ובפיסול, מקומו בתולדות האמנות האירופאית בין הרנסנס (סוף המאה ה-16) והמנייריזם מזה לבין הרוקוקו והקלאציסיזם (אמצע המאה ה-18). תחילת המאה ה-17 מציינת את שקיעת הרנסנס באיטליה. לשקיעה זו אופייניות תכונות ההרכב והסתירה, יכולת הביצוע המושלמת וריאליות תיאטרלית. החיים החילוניים, שעיקרם היה בתצוגה כלפי חוץ, באו לידי ביטוי בסגנון מהודר ומפואר עד כדי סחרחורת. הכנסיה (הקתולית), שהיתה במצב של שובע וירידה עמדה בסכנת התפוררות בשל התקדמות הרפורמציה באירופה הצפונית (הפרוטסטנטים ושות'), התגוננה באמצעות רפורמציה נגדית וראתה בסגנון הבארוק אמצעי לפאר את עצמה באמצעות אומנות מבריקה ורבת פאר.

מקורו של המונח בארוק הגיח כנראה מהמילה הפורטוגזית Baroco, שמשמעותה "פנינה בעלת צורה חריגה", ואשר שימשה את מבקרי האמנות של תחילת המאה ה-18 לתאר דבר לא מושלם, כיוון שאמנות המאה ה-17 נחשבה לאמנות אנטי קלאסית ביחס לרנסאנס. אולם מאמצע המאה ה-19 הופסקה הביקורת על הסגנון המצועצע. המונח בארוק השתרש כתיאור של תקופה היסטורית שלמה, הכוללת מלבד הסגנון האמנותי, גם סגנון מוזיקלי (אופרה איטלקית, בעיקר) אופייני, וכן סגנון ספרות ומדע.
אדריכלות:
מתחילת הרנסנס ועד לימינו השתמשו האומנים באותן הצורות היסודיות - עמודים, אומנות, כרכובים וכו'. מבחינה צורנית הברוק משתמש ביסודות של האדריכלות הרומית וההלניסטית, אך בין דרכי השימוש של הברוק והרנסנס ביסודות אלו יש שוני בולט: האדריכל של הרנסנס מבסס את תכניותיו על מערכת של צורות מוגדרות, נתונות זו בזו בתוך שיווי משקל צורני; ואילו האדריכל של הברוק משעבד את חלקי הבניין לתפיסה כללית אחדותית, כשחלקי הקומפוזיציה מכוונים כולם להדגשתו של מרכז מסוים, בין שהם ערוכים לאורכם של צירים אופקיים (למשל בארמון וורסאי) לבין שהם קבועים לאורכם של צירים היפרבוליים, שתחילתם אופקיים וסופם נוטה כלפי מעלה (למשל במבני כנסיות, שבהם הכיפה המרכזית יוצרת רושם של המשך אינסופי, כמו באזיליקת פטרוס הקדוש).

אדריכלות הברוק מעדיפה שימוש בצורות שמעוררות הרגשה של תנועה בחלל. אצל אמני הברוק הפכה התנועה מאמצעי לתכלית. הם שאפו ליצור רושם כולל של חלקים רבים, ברורים למחצה ומשולבים בזרם של תנועה בלתי פוסקת.
לכן ממעטים אדריכלי הברוק בשימוש בצורות הסטטיות של הריבוע והמעגל ומרבים להשתמש בצורות של המלבן, האליפסה והחילזון; פינות שיפוע וחללים בלתי סימטריים, שחודרים זה לזה ומגבירים את תחושת החלל אצל הצופה. הרושם הפלאסטי במבנה הברוקי הושג לא רק על ידי אמצעים פיסוליים אלא אף ובעיקר ע"י שימוש חדש וחפשי ביסודות העיטור הקלסיים: עמודים גמלוניים וכרכובים - שבבניין הבארוקי הם מופרדים מהקיר או מקושטים בתבליטים. לצורכי התפאורה הפנימית צורפו כל סוגי החומרים וכל שטח פנוי הועמס בשפע של שיש, תבליטים, ארד, ציפוי זהב ותמונות. הדגשת המרחב מסתייעת בבארוק גם ע"י השימוש בחדרי מדרגות רחבים ומפוארים. פיתולי המדרגות נבנו באופן שעין ההולך חולפת על חלקי המרחב השונים, ואף התאורה נועדה ליצור רושם דרמטי - מה שהביא לידי תכנון תאורה מסובכים ומעניינים.

בארוק גרמני

ארמון צווינגר

בארוק איטקי

Siracusa Duomo, facade by Andrea Palma, 1728–53

בארוק בסיציליה

Sicilian Baroque: San Benedetto in Catania.

בארוק ברומא

San Carlo alle Quattro Fontane, Rome: interior, dome with illusionistic coffering
ca.1665-1668 A.D.

הפסל שגילם את הסגנון הבארוקי הטיפוסי הוא ברניני, בעיקר בקבוצת פסליו "חטיפת פרספונה" (1621-22),

"אפולו ודפנה" (1622-25),

תמונה

"דויד" (1623-24),

כולם בוילה בורגזה ברומא.

הבארוק נקשר בעיקר למתחים דתיים בתוך הנצרות המערבית: חלוקת בין הכניסה הקתולית לבין הפרוטסטנטית. במסגרת הרפורמציה הקתולית, גויסה האמנות לקמפיין. נציגי "הרפורמציה הקתולית" ברניני ורובנס.

בארוק, שפותח בעיקר מריאליזם במדינות הפלמיות הדגש את חיי היומיום. נציגיו הם רמברנדט, ורמיר

על משחקי האור והצל של התקופה, ראו קארוואג'יו בפרק הרנסנס.

מאמר מומלץ בנושא של גדעון עפרת