אין ברירה
כָּרֶגַע אֵין בְּרִירָה אֶלָּא לִחְיוֹת. רֹב הַסִּכּוּיִים שֶׁהַזְּמַן יָבִיא אָבִיב. גַּעֲגוּעִים כְּבָר הִתְחִילוּ לְהִתְנַקֵּז לְשָׁם. עַד אָז חָיַבִים לְהִסְתַּפֵּק בֶּאֱמוּנָה.
אֵין עוֹרְרִין שֶׁמְּנַת חֶלְקֵי הַמָּרוֹר נִגְדְשָׁה. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַמְּלָאי בִּלְתִי מוּגְדָר, אֲבָל לִי נֹחַ לַחְשׁוֹב שֶׁזֶה נִגְמַר. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין
בְּרִירָה. אֲנִי לֹא מוּכָנָה לִשְּׁמוֹעַ מִזֶּה, פְּקָקִים לְאָזְנַי. רֹאשִׁי תַּלְתַּלִּים כְּתוּמֵי חֲלוּדָה, טוֹטָפוֹת בֵּין עֵינַי, אֶת יְרִיַּת הַפְּתִיחָה פִסְפַסְתִי אֲבָל לֹא הֻחְמְצָה רִיצַתִּי, גַּם אִם הַקֶּצֶב שֶׁלִּי אִטִּי, חָרִיג, יֵשׁ אוֹמְרִים מְיֻחָד. הַנּוֹקְטִים לָשׁוֹן נְקִיָּה אוֹמְרִים מְיֻחָד. אֲנִי אִתָּם.
אֶלָּא, מִדֵּי פַּעַם מֵגִיחַ חִבּוּק מְיֻתָּם מְחַפֵּשׂ אוֹתִי לֹא מְוַּתֵּר דּוֹרֵשׁ לְעָטְפֵנִי יַתְמוּת. לֹא רוֹצָה אוֹתְךָ, תַּמּוּת, אֲנִי צוֹעֶקֶת עָלָיו בַּחוּץ, אֲבָל בִּפְנִים כְּלוּם.
לִחְיוֹת זֶה אוּלַי צָרִיךְ לֹא לְהַרְשׁוֹת לוֹ חָרִיץ. לִי זֶה עוֹד לֹא מִסְתַּדֵּר. יֵשׁ לוֹ גִּישָׁה ישירה לְבִּפְנִים כְּלום. אֲבָל וּבְכָל זֹאת גַּעֲגוּעִים מַבְשִׁילִים שָׁם תֵּכֵף מַשֶּׁהוּ מַתְחִיל כִּי כָּכָה זֶה אָבִיב נִצָּנִים.
טוֹב שֶׁאַתְּ כְּבָר רוֹאָה אֶת זֶה, וְגַם שֶׁכָּרֶגַע אֵין בְּרִירָה אֶלָּא לִחְיוֹת טוֹב. בֵּינְתַיִם אֱמוּנָה זֶה הֲכִי קָרוֹב לְזֶה, מְבִינִים?
©כל הזכויות שמורות לשושי שמיר 4 באפריל 2011, 17.40, פלורנטין 10
|
תגובות (24)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
שושי יקרה, אני תוהה היכן היית כשהשיר הזה פורסם,
ואיך פיספסיו (:
השיר הזה אמנם נראה חריג בנוף השירים שלך, אך בקריאה מעמיקה
הוא חריג רק לכאורה, כי אופטימיות של משפט כמו : "רוב הסיכויים
שהזמן יביא אביב" - היא אופטימיות שגם במגולמת בכתיבה שלך
בצורות שונות ואחרות ,למשל, באופן שבו ניכרים סימני בה (בכתיבה) תהליכי
שחרור מכבלים כאלה או אחרים, והבנות נשגבות על ה"עצמי" ועל החיים.
ההקומפוזיציה בשיר הזה, מאפשרת אויר. והאויר הזה קצת מטעה((:
"עד אז חייבים להסתפק באמונה" - כמה כוח יש לאמונה, יותר מכל
כוח מלאכותי/זמני אחר. כמו שאומרים הדרום אמריקאים: "האמונה,
היא האחרונה למות".
אֶת יְרִיַּת הַפְּתִיחָה פִסְפַסְתִי אֲבָל לֹא הֻחְמְצָה
רִיצַתִּי איזה משפט חזק . מוכר, כל כך מוכר לי.
השיר עטוי אווירת פסח ואביב והשאלת מהם דימויים קלים,
אני מתעכבת על המילה שאת פוסלת על הסף: בְּרִירָה. .
(צריך להיות צירה בר', או שאני טועה?) ברירה עבורי היא כמו בחירה,
אני תוהה למה היא נפסלת על הסף,ובכל זאת מבינה שאין לה מקום
בסדרים החדשים ה"נוקשים" של הכותבת.
החלק השלישי מאד קשה לי , מתפרש אצלי כמו חיבוק
שאליו עורגת הכותבת, אולי חיבוק של מת/ה? או הסירוב
לקבל חיבוק שהוא הבעת רגשות שמטלטלת את הפאסון.
בחוץ היא צועקת עליו, בפנים לא חשה דבר - כך או כך, זה קשה.
ובבית הרביעי אני מקבלת סימוכין למה שחשבתי :
לִחְיוֹת זֶה אוּלַי צָרִיךְ לֹא לְהַרְשׁוֹת לוֹ
חָרִיץ..."
זה לאטום את הכל, כדי שלא יזלוג בגסות משהו מדפוסי
העבר אל הקיום העכשווי, (כמו שכבר כתבתי אני מכנה זאת: סדרים חדשים)
שושי, כל ך שימח אותי לקרוא את : " אֲבָל וּבְכָל זֹאת גַּעֲגוּעִים
מַבְשִׁילִים שָׁם תֵּכֵף מַשֶּׁהוּ מַתְחִיל כִּי כָּכָה זֶה אָבִיב נִצָּנִים."
כל כך מזדהה עם זה. ולשאלתך בסיום: "מבינים? "
מבינים, מבינים.
שיר מצויין וקולח, עוד שלב בתהליך של הכותבת.
נהניתי!
חג אביבי לך, לוני.
רוית יקרה, תודה רבה וחג שמח
עזרא, תודה על הקריאה והמחמאה
שמעון היקר מאוד, כתמיד מרגשת אותי ההתייחסות העמוקה שלך לטקסט. אכן, להפתעתי, ובלי שהתכוונתי, נראה שהטקסטים האחרונים מאוזנים קצת יותר. דווקא באביב? אולי זה ככה, כשכאוס כל השנה דווקא אביב מארגן?
אבל מי מחפש למה?
תודה רבה ידידי ואני מעבירה את התגובה שלך גם לפייסבוק.
אולי נתראה?
כתיבתך נפלאה יקירה.
שמחתי לבקרך.
ואהבתי לקרוא אותך.
שבוע טוב ומלבלב.
וחג פסח כשר ושמח.
בתגובתי לשירך "פליט זה מישהו" כתבתי: "לטעמי האישי המוכר לך - באיזון בין יופי-רגש-הגות יש בשיר משקל רב יותר ליסוד ההגותי הסדור". כעת זה כבר נראה לי לא כאירוע חד פעמי, אלא כהסתמנות של מגמה, שסגנונה בהיר יותר ברמת הפשט (הדרש עדיין קשה ולא הכול מובן, כמובן, וטוב שכך). ייתכן שמגמה זו היא תוצר של שינויים במקום וזמן בהווה שחווה המשוררת. בשיר הזה המגמה נראית אף חזקה יותר מאשר ב"פליט זה מישהו" (המגמה ניכרת גם בשיר "הפרעת רצף", למרות שמו J).
עבור הקורא, אם אינו מורגל בשיריך, וחסר ברקע על המשוררת, זהו שיר שעושה הרבה שכל, הרעיונות ברורים, צלולים, אין "הפרעת רצף" הגיוני לכל אורכו ועדיין יהיה עבורו יסוד "אניגמטי". ואולי בכך עדיף מצבו של קורא כזה על פני הקורא (הזה) שמכיר כבר כמה וכמה משיריך, ועוד יותר מזה – מושפע מהיכרותו עם המשוררת ועם פרטי ביוגרפיה חשובים, ומתקשה - אך מנסה - שלא למצוא קשר בינם לתכני השירים ולשמור על הריחוק המתחייב בין משורר לשיריו, ובינם לקורא.
הרציפות הרעיונית מתחילה ב"אין ברירה", כאמירה של הדוברת לעצמה, ממשיכה בדיון במשמעות של אין ברירה זו, ומסתיימת בפנייתה לקהל הקורא/מאזין הנסתר: "מְבִינִים"?, מילה שאני מוצא בה גם התרסה: אתם מבינים סוף סוף? כמו – "קפיש?" אז לא. גם כעת לא הכל מובן. אפילו המסקנה של הדוברת מובנת, ולא מובנת: איך ייתכן "שֶׁכָּרֶגַע אֵין בְּרִירָה אֶלָּא לִחְיוֹת טוֹב. (ה"לחיות טוב" לא מובן לגמרי האם פיסית/כלכלית, או רגשית) בֵּינְתַיִם אֱמוּנָה זֶה הֲכִי קָרוֹב לְזֶה"
השיר אמנם נקרא אין ברירה אך להבנתי הוא אומר שיש ברירה. וגם הדוברת עונה אולי גם לעצמה: " יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין בְּרִירָה. אֲנִי לֹא מוּכָנָה לִשְּׁמוֹעַ מִזֶּה", ונראה אף שעומדת הדוברת בפני צומת של כיוונים חדשים והזדמנויות חדשות, למשל באמירה: "רֹב הַסִּכּוּיִים שֶׁהַזְּמַן יָבִיא אָבִיב". או בשיר "פליט זה מישהו": "לְאָן זֶה יוֹבִיל אוֹתִי. יֵשׁ אוֹמְרִים הִזְדַּמְּנוּת". אבל על ההסתמנות הזו של מוצא והזדמנות מאיים "חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם" (בשיר "פליט"), והרי התהום הוא המקום הנמוך ביותר אליו אפשר לרדת, אם תרצו – מה שמכונה ייסורי שאול", וכאן נרמז מחד שלא יכול להיות יותר גרוע " אֵין עוֹרְרִין שֶׁמְּנַת חֶלְקֵי הַמָּרוֹר נִגְדְשָׁה. אבל – "יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַמְּלָאי בִּלְתִי מוּגְדָר" שמטבעו לעולם לא יגמר.
מהו החושך על פני תהום, מהי מנת המרור שנגדשה? אולי זהו לב העניין, אך הוא לכאורה נסתר מהקורא. אלא שגם בלעדי זיהויו ניכר שיש לו תפקיד מכריע בחיי הדוברת. שלא לומר כי אפיון וזיהוי "מנת המרור" עלולים להצר ולתחם אותו למקרה פרטי, בשעה שלרבים מאתנו יש את מנת המרור והסבל הפרטיים, ולכן אנו עשויים להזדהות עם כאבה של הדוברת ומחשבותיה גם כך, ובייחוד עם אופן הפעולה והאינטראקציה/השפעה שלו על הדוברת, כמו גם על אחרים: זהו הגורם המייאש, הכאב שאינו מרפה ובולם התקווה, ולצד זה האופן בו הדוברת מגיבה ו"מרגישה" (לשון אחר - דינמיקת היחסים ביניהם) ואלה מתוארים לטעמי במשפט: מִדֵּי פַּעַם מֵגִיחַ חִבּוּק מְיֻתָּם מְחַפֵּשׂ אוֹתִי לֹא מְוַּתֵּר דּוֹרֵשׁ לְעָטְפֵנִי יַתְמוּת. לֹא רוֹצָה אוֹתְךָ, תַּמּוּת, אֲנִי צוֹעֶקֶת עָלָיו בַּחוּץ, אֲבָל בִּפְנִים כְּלוּם." האם הדוברת נאטמת? והאם מבחירה או ללא שליטה, או שמא זהו המצב של "אִּיִּים שֶׁל שְׁפִיוּת בְּיַם הַשִּׁגָּעוֹן שֶׁלִּי" (מתוך השיר "הפרעת רצף")? ומה היא מעדיפה, מה הייתה רוצה? – סביר להניח שבמרפא, "שהזמן יביא אביב" (החוזר בשלהי השיר כ"אביב ניצנים") אך מאחר שהוא עדיין רחוק מאוד, כל מה שמשמר את הקשר עם האביב הוא "רק" האמונה.
תודה לך מירה
תודה רבה רון
לא ברור אם מנת המרורים מוצתה.
אך נכון הוא לא לחשוב על כך
אבל אולי להיות מוכנים??????
אמונה אולי צריך, אך האם
זה אומר שאדם יכול להאמין אם אין בו?
ויכול להיות שהוא פעם כן ופעם לא,
כך בדרך כלל אני פוגשת.
שיר יפה מאוד שושי המעלה הרבה הרהורים פילוסופיים
על מנת מרורים וגם אהבה.
יש קביעה מעניינת ש "כָּרֶגַע אֵין בְּרִירָה אֶלָּא לִחְיוֹת.",לאחריה בא פירוט של שניים שמסתדרים נהדר ביחד : הגעגועים והאמונה. כשאנו מתרפקים על העבר הגעגועים עוטפים אותנו. אנחנו בוחנים את המסע שלנו בחיים. האמונה רק מחזקת את הדרך ואת המסע באהבה ובתקווה.
את מביאה לכאן את הדיון לחיים, יש אומרים, יש הנוטים להסכים ויש שחותכים את הדרך ואת קו החשיבה. ביניהם לאט לאט עולה "אני -שירי" ברור ועוצמתי ההולך בדרכו שלו
"אֶלָּא, מִדֵּי פַּעַם מֵגִיחַ חִבּוּק מְיֻתָּם מְחַפֵּשׂ אוֹתִי
לֹא מְוַּתֵּר דּוֹרֵשׁ לְעָטְפֵנִי יַתְמוּת. לֹא רוֹצָה
אוֹתְךָ, תַּמּוּת, אֲנִי צוֹעֶקֶת עָלָיו בַּחוּץ, אֲבָל בִּפְנִים כְּלוּם".
מאוד אהבתי את השיר. חייכתי כשראיתי שרועי הגיב לך בלילה. השיר שלך נראה כחיבור שיש בו את המבט על העולם והבאת דיעות שונות כדי להוכיח את עמדתך. שיר המביע דיון פילוסופי על החיים ועל בכלל. על היכולת להקשיב לקול הפנימי הפורץ מתוכך כאותו קונפליקט של הנפש עם הגוף. כתיבה משובחת שושי. תודה על היותך פה.
תודה. וגם על השורות שציטטת אחר כך, ועדת חריגים מוכרת לשתינו...
בוריס יקר, בדיוק זה
תודה :)